רב"ט ראובן שדה ז"ל

לראשונה נפגשתי עם ראובן בסוף שנת 1960, ימים מספר לאחר שקבלתי על עצמי לרכז את תכנון והקמת חבל ערד. התחלתי לחפש אנשים לעבודה ובעיקר התכוונתי למהנדסים ואדריכלים מיניהם שיעסקו במלאכת התכנון הראשוני.
באחד מימי סתיו אלה, ביוצאי מישיבה במשרד הפנים נאמר לי כי איש צעיר בשם ראובן שדה מחכה לי. השם לא היה מוכר וכאשר יצאתי אליו היה לי האיש זר. שאלתיו לרצונו והוא ענה לי במבוכת מה ובבישנות: "קראתי בעתון כי ניגשים להקים חבל ועיר חדשה בערד וכי אתה התמנת כמנהל, ברצוני להצטרף לצוות שלך". הסתכלתי על ראובן: רזה מאוד, לבוש חאקי, עיניו היפות מביטות בי ישר ומצפות לתשובה.
שאלתיו: "מה מקצועך? אנו מחפשים מהנדסים" ענה לי: "אינני מהנדס ואין לי מקצוע. אני צנחן ושוחררתי זה לא מכבר וברצוני לבנות את חיי בעיר החדשה". שאלתיו אם הוא נשוי והוא ענה בחיוב. הוא נשוי אולם עוד אין לו ילדים. דבורו השקט, כנותו ופשטות הליכותיו נראו לי מיד. אמרתי לו: "ראובן, לא חשבתי כי אזדקק לאנשים כמוך בתחילה אך תן לי יומיים לחשוב ואענה לך". כעבור ימים מספר צרפתי אותו אלי לצוות. ראובן התחיל לעבוד אתי ועם קבוצת המתכננים הראשונה. הוא עסק בכל עבודה שהוטלה עליו. הוא היה לנו לעוזר כללי: נהג, מטפל במפות ובתוכניות ומסדר את כל העניינים המנהליים הקטנים של הצוות.
מהיום הראשון ובמשך כל הזמן התבלט בדבקותו בעניין ובעבודה ותמיד מוכן לכל תפקיד קטן כגדול. כל מה שהוטל עליו עשה ברוח טובה ובלב טוב. ראובן התיידד עד מהרה עם כל הטכנאים והמומחים למיניהם והיה חבר, ידיד ועוזר לכולם. אני, ששמעתי מראובן על עברו בצנחנים, הייתי משתומם תמיד על השילוב הנפלא שבין איש הצבא שבו ובין האזרח הצנוע, השקט, הבונה את ביתו ואת עירו במדבר. כאשר עברנו למחנה הקדמי בערד היה ראובן הראשון שהצטרף אלי. יחד גרנו בחדר קטן בצריף הראשון במחנה שממנו צמחה העיר.
ברבות הימים העביר ראובן, ושוב כרגיל, מהראשונים את משפחתו לערד הנבנית, הקים את ביתו וגידל שם את ילדיו.
ערב המלחמה כאשר כבר גוייס ראובן, כתב לי גלויה מהצבא. קראתיה לאחר המלחמה בשובי הביתה. המכתב נקרא עתה כצוואה ממש. אולי חש ראובן כי הוא הולך להקריב את חייו הצעירים למען ביתו וארצו. בין היתר הוא כותב: "באשר לי כאשר עליתי לישראל עם קום המדינה מצאתי הכל. כל מה שמעולם לה היה לי ואת זה אני חייב לארץ הזאת ואני מקווה להמשיך לפרוע את חובי".
ראובן פרע את כל חובו בחייו הזכים כמי מעיין השילוח הטהורים כתכלת שמעל להר הבית עליו נלחם, לידו נפל ואותו הגיש כשי אחרון למדינת ישראל.

לובה (אריה) אליאב