קורות חיים
בת זיוה ודן. נולדה ביום כ"ה בתמוז תשל"ד (15.7.1974) בבית חולים צהלון ביפו, וניתן לה השם - מיכל. ילדה שלישית להוריה, אחות של חנן, גיל ואורן.
גדלה והתחנכה בעיר ערד. למדה בבית הספר היסודי "יעלים" בעיר והמשיכה ללימודי תיכון בבית הספר "אורט ערד" במגמת מינהל ומשאבי אנוש, בסיומם קיבלה תעודת בגרות מלאה.
ביום 15.12.1992 התגייסה לצה"ל, ואולם בעקבות מחלה שהתפרצה בזמן השירות שוחררה כעבור שנה וחצי.
נוכח מחלתה, ולאחר התייעצות עם פראפסיכולוג, שינתה את שמה ממיכל לאוֹרי.
בשנת 1995 עברה לגור בתל אביב ועבדה בתחום ההפקות, זאת עד סוף שנת 1999. משהחריף מצבה הרפואי, שבה להתגורר בערד לצד משפחתה.
אוֹרי התעניינה מאוד בהיסטוריה והחלה ללמוד ב"אוניברסיטת בן-גוריון בנגב" שבבאר שבע לתואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל ומדינת ישראל.
בשנת 2005 ולאחר קבלת התואר, החלה לעבוד בעיריית ערד כרכזת מועדונית טיפולית חינוך ורווחה. הצליחה מאוד בעבודתה. היא עסקה, בין היתר, בטיפול בתלמידי מועדונית בית הספר היסודי הממלכתי "אבישור" בעיר. אוֹרי הייתה מסורה מאוד לעבודתה. אישיותה ונועם הליכותיה בשילוב עם ראייתה האופטימית וטוב ליבה הביאו אותה למלא את תפקידה בצורה מיטבית. אוֹרי הייתה אהודה מאוד על הצוות ועל התלמידים, שבכל עת מצאו אצלה אוזן קשבת.
כך כתבו לה ב-2008 צוות מנהלי, מתנדבי ומובילי מועדוניות מפעלי ים המלח שעבדו איתה: "נפלה בחלקנו הזכות לעבוד איתך כצוות מושלם, כל זאת בהרמוניה מלאה שיתוף, אהבה ואחווה. כל יום וכל דקה את משרה על הילדים ועל כולם אהבה, חום ונתינה נטולת אינטרסים, כמו מעיין טהור שנובע ומייצר חיים ללא הפסקה".
כתבה מנהלת בית הספר "אבישור": "הגעת אלינו מהוססת קמעא, מתבוננת בנו בעינייך, בוחנת כליות ולב, ובמהרה כבשת את כולם. באישיותך ובנועם הליכותייך נגעת בכל אחד ואחד מאיתנו ואנו נגענו בך, נגענו ושאבנו ממך תעצומות נפש, אומץ, אופטימיות, הסתכלות במשקפיים ורודים... זיהיתי בך את היכולת המיוחדת לדובב ילדים ומבלי שיחושו – עשו כרצונך. זיהיתי שבעצם נולדת להיות מורה".
בשנת 2006 אוֹרי הפכה לאם כאשר אימצה את בתה דניאל מגוואטמלה. תהליך האימוץ תועד כחלק מהסדרה "אמא יקרה לי" בהפקת ערוץ 10, בהנחיה ובליווי של מיקי חיימוביץ (בימוי: רוני קיי).
אוֹרי הקדישה לבתה את כל כולה ונהנתה מכל רגע במחיצתה. חנן אחיה כתב: "בכל יום אנחנו מגלים שבזמן שהיית איתה נטעת בה את הזרעים שהפכו אותה לנבונה, אוהבת, אחראית, עצמאית, אופטימית וילדה שלהורים קל לגדל".
משפחתה הייתה חשובה לה מאוד. אוֹרי הייתה קשורה מאוד להוריה והקפידה לשתף אותם בהתלבטויותיה ולהיוועץ עימם על בחירותיה, אהבה את המפגשים עם המשפחה המורחבת והבילוי עם האחיינים.
גישתה לחיים הייתה אופטימית והיא התאפיינה בשמחת חיים ובחיוניות, אשר באה לידי ביטוי בכל בחירה וצעד שעשתה לאורך השנים. אוֹרי התמודדה עם מחלתה בגבורה כשהיא נחושה להמשיך בחייה חרף הכאבים והסבל שעברה.
אוֹרי הייתה מסורה ואכפתית ביחסה לסובבים אותה, תמיד שימשה כאוזן קשבת וכמקור לעצות טובות בשל יכולותיה המצוינות לנתח מצבים ולזהות את הפרטים הקטנים בתוך התמונה הגדולה. כתבה חברתה דקלה: "אני מאושרת על זה שהתאפשר לי להכיר אדם כל כך מיוחד כמוך. אין עוד אחת כמוך. לא כי העולם לא היה מסתדר עם עוד אחת, אלא כי פשוט יש אנשים שהם מזן מיוחד – סופר friend, חברת על".
אוֹרי מיכל חרמון נפטרה ביום ג' באלול תשס"ט (23.8.2009). בת שלושים וחמש בפטירתה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בערד. הותירה בת שגילה שלוש שנים וחצי, הורים, שלושה אחים ואחיינים.
על מצבתה כתבו אוהביה: "האור בעיניך, החיוך הכובש, עוצמתך, נתינתך הם היופי והקסם שנוגעים לכולנו בלב".
המשפחה תרמה את הקרניות של אוֹרי, אשר הושתלו וסייעו לאנשים אחרים (עקב מחלתה לא ניתן היה לתרום איברים אחרים).
דניאל, שגדֵלה אצל הוריה של אוֹרי, כתבה לאימה: "לאמא היקרה, לאמא האהובה... אני מתגעגעת אלייך מאוד, בעיקר בחגים, בימי הולדת ועוד... הלוואי שהיית איתי פה, אבל את לא יכולה וזה עצוב. אני כל הזמן חושבת עלייך. התמונות, הסרטונים, הבובות הם זיכרון נעים מאוד. אני יודעת שאת המלאך השומר שלי ושל כל המשפחה. אז מה עוד אומר? שאני מתגעגעת אליך אין סוף. אני שמחה שאת אמא שלי, ואני רוצה לומר לך שאת אמא נפלאה ומלאה בטוב ובחום של אהבה".
חנן אחיה כתב: "אוֹרי... אני מתגעגע לעצות שלך, מתגעגע לאופטימיות הייחודית לך, לשמחת החיים שאפיינה אותך... למסירות, לאהבה, ולאכפתיות שלך למשפחה... החיים ממשיכים לצד כאב והרגשת חסרון שמלווים אותי בצמתים חשובים בחיי".
כתבה מאי, אחייניתה של אוֹרי: "לדודה המושלמת אוֹרי, אין מילים לתאר את כמות הגעגועים שלי אליך, כל יום שעובר בלעדייך מרגיש כמו נצח".
ועוד נכתב: "למה כל כך עצוב לי ולמה תמיד כואב / כמה את חסרה לי כמה אותך אוהב / ... מלאך בלבוש לבן הכין לך כתר מזהב / ואת הלכת השארת אותי לבד / אני מרגיש שאת חומקת מבין ידי / אני מרגיש שאת עוטפת רגשותי..."
יקיר חברה ספד לה: "אוֹרי, הערצתי אותך על דרכך, על כוחך, על האופטימיות האינסופית שלך ועל אהבתך. הייתה בך קרינה כה עזה של חיים, של חיוניות, של חום ואהבה. והאור שלך, אורי, ימשיך ויזרח על כל מי שזכה להיות מואר בחייך, גם אם הכוכב שהפיק אותו כבה. אורי, הייתה לי זכות גדולה להיות חבר שלך. תודה על כל מה שהיית בשבילי".
כתבה עינב חברתה: "לעולם לא אשכח את רוך מבטך ואת צחוק מילותייך והחיבוק החם בתחילת יום עבודה... אנשים כמוך הפכו נדירים באופיים ותחושת הגעגוע לא תיעלם לעולם".
כתב אוֹם, אחיינה של אוֹרי: "אוֹרי, דודה יקרה שלי, עשר שנים שאת כבר לא איתנו... עשר שנים שבכל פעם שקשה לי אני נזכר בך, מדבר איתך ומקווה שאת שומעת. איך עברו כבר עשר שנים? אני מרגיש כאילו רק לא מזמן שיחקנו בפאזלים ומשחקי קופסה. אני יודע שאת שומרת עליי ועל כולם מלמעלה. אני מתגעגע אלייך כל כך... את חסרה לי. הדודה שגידלה אותי ודאגה לי בכל צורה או דרך... מקווה שמצאת שלווה ורוגע איפה שאת לא תהיי ושאת מאושרת. אוהב אותך ותמיד תישארי לי בלב, לא משנה מה".