אלבום תמונות
אמיר שלי,
ימים קשים עוברים עלי, עלינו.
ימים של כאב וצער,
געגועים אין סופיים,
לראותך נכנס הביתה כרוח סערה
משאיר חותמך בכל פינה בה עברת,
עובר בבית ובוחן כל דבר חדש.
לשמוע את קולך, לצחוק מחוש ההומור הנהדר שלך.
להנות מהחיוך הנפלא שהיה נסוך על פניך.
לצפות לטלפון שיצלצל...
שוב ושוב אני חוזרת אל אותה השבת
אל אותה שיחת טלפון.
משחזרת כל מילה שאמרנו-
האם אוכל למצוא ולו ברמז אות וסימן לבאות?
האם אבין אי פעם למה זה קרה לנו, ילדי?
מה השתבש באותה שבת?
איך פקד אותנו אסון נורא כל-כך?
ברגע אחד התמוטט העולם ונשבר לרסיסים,
ושום דבר כבר לא כמו שהיה.
מה קרה? מה השתבש?
כל-כך הייתי רוצה להיות על-ידך,
לחבק אותך, לאמצך אל ליבי, להרגיע אותך,
לומר לך שאל לך לחשוש
אמא ואבא תמיד לצידך.
אתה חסר לי ילדי, חסר נורא.
הכאב הפך לחלק בלתי נפרד מכולנו.
אוהבת אותך באשר הינך
ונושאת אותך על לוח ליבי כל ימי.
אמא