מורשת קרב, הנצחה ואנדרטאות

משנכשל מאמץ הערבים למנוע בעד הקמתה של המדינה ע"י פלישת צבאותיהם, החלו מתרכזים בנסיון מדיני לקצץ בגבולותיה וקודם כל - קיצוץ הנגב. בנסיונם זה נסתייעו ברוזן ברנאדוט, שמונה מתווך, ב-20 במאי 1948, ע"י מועצת הבטחון ואשר היה מוכן להתפשר עם התוקפן.
נסיון התיווך הראשון של ברנאדוט הרחיק לכת בכיוון זה. ב-28 ביוני 1948 הגיש הצעה לממשלות ערב וישראל וזו תמציתה:
* ארץ-ישראל ועבר-הירדן ייחשבו חטיבה טריטוריאלית אחת, מורכבת משתי מדינות שתטפחנה יחסים כלכליים, שירותים משותפים, מפעלי פיתוח וכו'.
* הגבולות בין שתי המדינות ייקבעו בדרך של מו"מ בין שני הצדדים, בתיווכו של המתווך ובהתאם להמלצותיו, כדלהלן:
א. הנגב - בשטח הערבי;
ב. הגליל - בשטח היהודי;
ג. ירושלים - בשטח הערבי, עם אוטונומיה לעדה היהודית;
ד. חיפה - נמל חופשי;
ה. לוד - נמל-אויר חופשי.
תשובת ישראל, שניתנה למתווך ב-5 ביולי הסבירה, בין השאר, כי החלטת החלוקה של ה-29 בנובמבר 1947 נתקבלה ע"י העולם היהודי כפשרה קשה הכרוכה בקרבנות וויתורים חמורים. ההסכמה לה באה על-יסוד ההנחה, שהחלוקה נעשית בין העם היהודי והאוכלוסיה הערבית שבארץ; בעוד שהמתווך מציע לישראל שותף שונה בתכלית הן בממדיו הגיאוגרפיים והן בזהותו המדינית - ומשנה על-ידי כך לחלוטין את הרקע לשאלת הגבולות. זאת ועוד - הרעיון למסור את ירושלים לשלטון ערבי, מתעלם לחלוטין מעובדות-יסוד של קשרי היסטוריה, מספר אוכלוסין וגודל שטח שבידי היהודים.
בהמשך המגע עם המתווך הסביר שר-החוץ משה שרת, כי ישראל לא רק שאינה מוכנה לוותר על שטח אשר נקבע לה בהחלטת החלוקה, אלא שהיא חייבת להחזיק בשטחים נוספים שכבשה, שאם לא כן נשקפת לה סכנה מחמת חידוש התוקפנות של שכניה.
חודש ימים לאחר הגשת תשובתה להצעת התיווך, ב-5 באוגוסט 1948, פנתה ישראל לברנאדוט בהצעה לפתוח במשא ומתן לשלום במישרין עם הערבים. ב-14 באוגוסט דחו הערבים את הצעת השלום הישראלית. היה זה יום לאחר שנציגנו באו"מ, אבא אבן, ביקש ממועצת הבטחון לקבוע תאריך מוקדם לסיום ההפוגה. אין להמשיך בהפוגה ללא גבול - הסביר - ואם לא יענו צבאות הערבים לשלום ואף לא יעזבו את ארץ-ישראל מרצונם, כי אז מבקשת ישראל ממועצת הבטחון חופש פעולה למציאת פתרון בכוחות עצמה.
מועצת הבטחון לא השיבה על פנית ישראל.
ב-17 בספטמבר 1948 נרצח הרוזן ברנאדוט בירושלים ע"י ארגון פורש ואילו ב-20 בחודש - שלושה ימים לפני כינוסה של עצרת האומות בפריס - נתפרסם הדו"ח של ברנאדוט, שבעיני גורמים מסוימים קיבל אחר מותו מעין תוקף של צוואה.
בדו"ח זה מציע ברנאדוט בין השאר, תיקונים בגבולות החלוקה ברוח הצעתו הקודמת "על מנת לעשותם צודקים יותר, מעשיים ועולים בקנה אחד עם המציאות בארץ-ישראל". ואלה התיקונים:
* הנגב יסופח לטריטוריה ערבית והגבול יעבור מעבר למג'דל ולפלוג'ה, שייכללו בשטח הערבי, ומשם צפונה לרמלה וללוד - שתכללנה אף הן, הגם שנכבשו ע"י צה"ל בקרבות עשרת-הימים, בשטח הערבי;
* הגליל ייכלל כולו בטריטוריה הישראלית;
* חיפה תוכרז כנמל חופשי וכמוה שדה-התעופה לוד;
* ירושלים תועמד להנהלת או"מ, תוך אוטונומיה לאוכלוסיה היהודית והערבית;
* גורל שטחיה הערביים של הארץ יוכרע ע"י מדינות ערב, על דעת תושבי הארץ הערביים, אולם הקשרים ההיסטוריים והאחרים בין ארץ-ישראל ועבר-הירדן משמשים נימוקים בעלי משקל לסיפוחן של טריטוריות אלה לעבר-הירדן.
ב-23 בספטמבר הגיב דובר הממשלה על הצעה זו באמרו, שעקרון ההגנה ועקרון צרכי הפיתוח וקליטת העליה - נפקד מקומם בין שיקולי המתווך: "אין אנו רואים כל הצדקה להפקיע ממדינת ישראל את המרחב הגדול של הנגב, המכיל למעשה למעלה משני שלישים של מדינת ישראל וצופן בחובו אפשרויות עצומות שטרם נוצלו ואין כל סיכוי שהערבים ינצלון כראוי". כן אין אנו מוכנים לותר על לוד ורמלה, כי "הן מהוות חוליה חיונית בקשר הטריטוריאלי הרצוף של ירושלים עם מדינת ישראל". לעומת זאת מוכנים אנו להסכים למתן הנחות והקלות למדינות ערב בשימוש בנמל חיפה ובנמל-האויר בלוד וזאת ע'ל יסוד של הדדיות ולא בדרך של הסדר חד-צדדי.
אשר לגורל השטחים הערביים בארץ-ישוראל ולפרשת סיפוחם לעבר-הירדן אמר שר החוץ דאז, משה שרת, בנאום שנשא ב-27 בספטמבר בפני מועצת המדינה הזמנית: "...מדינות המערב מוכנות לתת לנו את הגליל אם נוותר על הנגב... ברור שלא מרצון להעניק לעולם הערבי מדבר נוסף באה ההצעה הזאת לספח את הנגב לירדן. חלק הוא מתכנית שלמה להסדר ענייני העולם המערבי בחלק זה של העולם. ...אפשר להשתמש במשולש זה (הנגב) לשם בסיסים. יש בו גם משום מוצא לים-סוף. השטח כולו מותאם למחנות, לשדות-תעופה ומרכזי אימונים... אנחנו נתנגד לכך, לא מפני שאנו מזדהים עם צד אחד כנגד צד אחר בריב הגדול שבין שני איתני העולם, אלא מפני שיש בכך פגיעות חמורות בעתידנו מבחינת השטח, ואולי מבחינת הריבונות".
בהמשך נאומו הסביר שרת, כי ברנאדוט נשען בהצעתו על המצב הצבאי לפיו נמצא קו החזית לאורך הכביש מג'דל-פלוג'ה, הגם שכוחות יהודיים ניכרים נמצאו דרומה לקו זה. הנה כי כן המשימה היא, להוכיח בכוח הנשק, כי טעה ברנאדוט. יש לסכל את מזימתו, שאינה אלא מזימה בריטית, לצמצם את שטח המדינה מ-14 מיליון דונם לפי החלטת ה-29 בנובמבר ל-5 מיליון דונם, לטובתם של הערבים בכלל ולטובתו של עבדאללה בפרט.
הצורך לטפל בחזית המצרית, כמתואר לעיל, הוא שהוליד את "מבצע יואב". משימתו של "מבצע יואב" נועדה להיות מלחמה למיגורו של הצבא המצרי, הבסתו, וכפיה לכריתת שלום. אולם, במציאות, הפך "מבצע יואב" - בשל נסיגת המצרים המהירה - למלחמה על שטח ולא מלחמת מיגורו של הצבא המצרי.