מורשת קרב, הנצחה ואנדרטאות

הדה של המערכה, שהגיעה לשיאה בהתקפה המצרית הגדולה על נגבה, עולה מן הדף-הקרבי הנושא את הכותרת: נגבגרד. (על משקל 'סטלינגרד') וזה לשונו:
"עשר שעות הסתער גדול חיל-הרגלים על נגבה.
"גל אחר גל! - ונהדף. כל אותו זמן - שמונה שעות רצופות! - הפציצו מטוסי האויב במרוכז את כל מרחב נגבה. הפצצה והטרדה כזו מן האויר, עוד לא היו מיום פרוץ המלחמה בארץ! וגל אחר גל של חיל-הרגלים המסתער - נשבר; שותת דם נהדף אחורה. אבידות המצרים כבידות ביותר: בהרוגים, פצועים, בכלי-רכב. כל ההתקפות נהדפו ונגבה איתנה עומדת - ותעמוד!
"מג'וליס אל נגבה ומנגבה אל עבדיס הדהדו היום הגבעות מקול ענות גבורה: לא יעבור הפולש. לא יעבור!.
"והלב סמוך ובטוח: הפותחים בעמידה סטלינגרדית, יזכו במהרה גם לסיום סטלינגרדי.
"נגבאים, נגבאים! עיניכם האדומות עוד תחזינה במיפנה הגדול כי יבוא "- לעמוד!
"- נעמוד."
אכן, בא יום המפנה. וכאשר בא - לא שכח אלוף פיקוד הדרום, יגאל אלון, לציין את תרומתם של מגיני נגבה ביום 12.7.48 להשגתו. ב-12.7.49 פרסם פקודת-יום מיוחדת בה נאמר, בין השאר:
"עמידת מתישבי נגבה בשיא קרבות תש"ח, חטיבת גבעתי, שהפליאה הכות במצח הפולש ולוחמי פלמ"ח מחטיבת הנגב שהלמו בעורפו, הפכו גולת-כותרת בבלימת התקדמות הפולשים.
ה"נגבות" הללו, הערוכות על הספר והפזורות על פני הארץ, היו ויוסיפו להיות - יסוד מוסד להגנת הארץ המוקפת אויבים.
"נגבה הינה תל-חי של ימינו - אות לדרך חיים, לאורח לחימה, ולמופת הקרבה.
"בשם חיילי הדרום - משחררי 'מגדל יואב' והנגב הגדול, הנני מפקדי בידי מתישבי נגבה ומגיניה נס מיוחד לאות הוקרה ולאות אחוה בין חיילי צבא-ההגנה-לישראל למתישבי ההגנה בישראל".
פרט לתוצאות הגלויות של כשלון המצרים בהתקפה על נגבה ב-12 ביולי - אבידות קשות ביותר בכוח אדם ובציוד וחיסול ה'אגדה' של הגדוד ה-9 הבלתי מנוצח - היו לכשלון זה תוצאות נוספות.
כתוצאה בלתי-ישירה של הקרב סילק מפקד הכוחות המצריים, מואווי, את סגנו נגיב, מפקד החטיבה הרביעית. בספרו יעודה של מצרים, מספר נגיב:
"בחודש יולי, ממש לפני ההפוגה השניה, נוגפו כוחותי באופן חמור בקרב על נגבה. מואווי דחה את תכניתי הוא, שהיתה כה גרועה לדעתי, שסירבתי להוציאה לפועל. לפיכך שחררני מתפקידי. במהרה נתברר לו, כי הננו עומדים להפסיד בקרב ואז ביקשני לפקד על הנסיגה. מספר ימים לאחר מכן פניתי למואווי בדרישה למלא את האבידות הקשות שסבלנו. הוא סירב להאמין, כי אבידותינו היו כה גדולות כפי שטענתי, והאשימני בנסיון להשמיצו, ללא הצדקה, כאחראי לתבוסתנו. בנוכחות מספר קציני מטה הוא נזף ועלב בי בבטויים שלא יכולתי לקבלם ולפיכך דרשתי ממנו שיתנצל בכתב. במקום זה הוא ציווה עלי להתייצב במטה-הכללי בקהיר והמליץ על העמדתי לדין על אי-ציות. המלצתו לא הוצאה לפועל ולא זכתה לטיפול, בגלל הסתירה בינה לבין המלצתו הקודמת להעלותני בדרגה או לזכותני באות הצטיינות.
תוצאה אחרת של הקרב היתה ערעור יסודות המחשבה הצבאית המצרית לאור עמידתה של נגבה, בניגוד "לכל הכתוב בספרים". אמר מולאזם-אוול בישארה כאמל בישארה - קצין המודיעין של גדוד 2, שנפל בשבי כוחותינו בפשיטה על בית-עפה, ואשר שירת שבע שנים בצבא הסדיר - בתשובה לשאלת חוקריו:
"...אתם לוחמים מחוץ לכל חוקי הטקטיקה.
כמה לוחמים היו בנגבה? - לכל היותר 150. אנו הורדנו עליהם 4000 פגזי תותח. חרשנו את אדמתם מטר, מטר.
לפי החישובים הצבאיים - שלמדתי בביה"ס הצבאי - היו צריכים פגזים אלה לסכל כל התנגדות: חמישים אחוז מן הלוחמים היו צריכים להיפגע ועשרים וחמישה אחוז לטפל בהם.
איך, איפוא, הגנתם על נגבה?"
תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בקול נגבה מיום 13 ביולי. בסכמו את הקרב מסביר העלון:
דבר אחד היו המצרים חסרים - ידיעה ברורה על תכלית הקרב. וזה דוקא היה לנו: הרוח העשויה ללא חת. הידיעה וההכרה על מה נטוש הקרב. ההכרה, כי בגופנו אנו חוסמים את הדרך צפונה.
כי לא לעמוד במערכה פירושו שעבוד, מות. והדרך לחיים היא המלחמה ועמידה ללא תנאי!
ובעלון מיום ה-14 ביולי, נאמר עוד בענין זה:
ברוב איוולתם האמינו חילות האויב, כי הנשק הבריטי יענה את הכל. מוסתים עד כדי עיוורון הסתערו לכבוש את ביתנו, אך שלמו בדמם והוכו מכה גדולה. בכוח מה הוכה האויב? איך קם והיה הנס הזה? הוא קם והיה בכוח הרוח הקרבית והחלוצית של כל המגינים שעמדו במערכה: החברים ותיקי המשק, החיילים, מגויסי הקיבוץ הארצי, הנוער שלנו וחברי הגרעין; ובכוח הזיעה הרבה הספוגה בקרקע נגבה במשך תשע שנות בנין ויצירה...
שנה לאחר המערכה אמר צבי לובלינר, בעצרת שהוגדשה לעמידת נגבה:
"שום מצביא לא היה מעז לפסוק, כי קומץ מגינים בחפירות נגבה יוכל לעמוד מול צבא סדיר העולה עליו בכוחו עשרות מונים. איך בכל זאת קם והיה הדבר הזה?
"הוא קם והיה, כי אל מול צבא פולש זר, התייצב למערכה מחנה מגינים, שחושל על סדן האמונה בחירות האדם; מחנה מגינים, שמאחוריו שנות יצירה רבות ומאמץ חלוצי, שטופי זיעה; מחנה מגינים, המאמין בטוהר דגלו וביעוד ההיסטורי הגדול של דורו להביא דרור לעם
"התברר, כי לא הנשק בלבד יענה את הכול; התברר, כי יש נשק העולה על נשק ההרס וההשמדה ככל שרב יותר ההרס, כשלעיני המגינים לא היו אלא בתים שהתמוטטו, משק שירד לטמיון, כשלא נשארו אלא בונקרים וחפירות בלבד - כן גברה הנאמנות, העקשנות שבעמידה, ההחלטה הנחושה - לעמוד עד תום."
באותה עצרת אמר שר-החוץ דאז, משה שרת, את הדברים הבאים:
"תהי הרוח שאפפה את מגיניה של נגבה, את בניה ובוניה של נגבה, את החברים אשר נפלו על הגנתה, את הפלוגות והגדודים והחטיבות, שלחמו במרחב הנגב - תהיה הרוח הזאת מופת לישוב כולו, למדינה כולה, לעם כולו."