מורשת קרב, הנצחה ואנדרטאות

קדמה להתקפה החמישית הפצצה אוירית ע"י שני מטוסים ישראליים שבוצעה בשעה 191730. כתב מפקד המשטרה, צאלח באדר ביומנו: "מטוסי היהודים הטילו על המבצר ארבע פצצות שלא התפוצצו. החיילים נבהלו וחלק מהם ניסה לצאת החוצה, אבל אני אסרתי עליהם זאת בכוח".
אילו הוצמדה התקפת החי"ר להפצצה, היה ערך ההפצצה נשמר יותר. אולם כוחות החי"ר יצאו משטח הכינוס שלהם בצומת רק בשעה 192300. הם מנו: מחלקה מפלוגה ד' בגדוד "1" - לטיהור בנין המשטרה; כיתת חבלנים מוגברת מגדוד "1" ומחלקת חבלנים מגדוד "5" - לפריצת גדרות המשטרה ולהבקעת הקיר שלה; מחלקת חי"ר מגדוד "5" - להבטחת הנשק המסייע, שכלל במקרה זה מק"בים ומרגמות דוידקה מטיפוס חדיש ("פרעושים"). כן עמדו לרשות הפעולה סוללת תותחי 75 מ"מ וזחל"מ נושא-תותח 6 ליטראות. כל אלה הועמדו למרבה התמהון לפיקודו של מפקד-מחלקה בלבד. היה זה מפקד המחלקה מפלוגה ד' - המיועדת לטיהור בנין המשטרה - יוסף לוי, המכונה יושקה.

מספר על כך המ"מ יוסף לוי:

"מחלקתי, כפלוגה ד' בכללותה, היתה מה'צעירות' בגדוד, אולם לא לפי גיל האנשים. אדרבה הם היו מבוגרים ברובם, ומטופלי משחות ולכן גם לא גוייסו ראשונה. נסיונם הקרבי הקודם היה השתתפות בכיבוש משלט 113 וגבעה 100, לצדה של פלוגה ג', בליל 16/17 באוקטובר. לילה לאחר מכן, הוטל על פלוגתנו להחליף את פלוגה ב' במשלטי הצומת.
"העצם הבולט ביותר שנראה לנו במקומנו החדש - גם בלילה - היה מבצר משטרת עיראק-סווידאן, שהיווה עמדת תצפית אידיאלית לבקרי-אש של תותחי האויב, שהיו מוצבים בסביבת מג'דל ובקרבת ניצנים.
"היה ברור לנו שמבצר זה חייב להיכבש בהקדם; ואכן לכשהאיר היום על ה-18 באוקטובר נקראתי למטה והוטל עלי לכבוש את משטרת עיראק-סווידאן. תמהתי קצת שהתפקיד הקשה הזה הוטל עלי, מפקד מחלקה בסה"כ. הוסבר לי שהכוח במשטרה הוא קטן - מחלקה מצרית בעלת מוראל נמוך - ואין להניח כי יחזיק מעמד מול התקפתנו. המעניין הוא שסיור שיצא עוד בשעות היום של ה-18 באוקטובר לכיוון המשטרה וצפה עליה מכיוון דרום לא גילה בה סימני חיים - לא בשעות היום ולא בשעות הלילה המוקדמות, שעה שהתקרב אל גדרותיה עד כדי 50 מטר.
"על סמך הידיעות שהביא הסיור ולאחר שיקולים שונים, הכתיב לי המ"פ את שיטת ההתקפה: פריצה מדרום 'ריכוך' ארטילריה ופרעושים ופצפוץ עמדות במגדלים באש נ"ט.
"כשעה לפני חצות התחלנו לנוע לכיוון המשטרה. בשעה 192330 עזבונו שלושת צוותי הפרעושים ונערכו כמאתים מטר דרומית-מערבית למשטרה, באבטחת מחלקה מגדוד "5". באותו זמן תפשו עמדותיהם כ-400 מטר ממערב למשטרה שני מק"בים ואילו פלגת תותחי נ"ט 6 ליטראות תפשה עמדותיה בציר הכביש, כ-800 מטר מערבה למשטרה. תותח נ"ט נוסף, מוסע על זחל"מ, היה בצומת, בכוננות להתקדם לפי פקודה.
"יתר הכוח - מחלקתי, כיתת חבלנים מגדוד "1", ומחלקת חבלנים מגדוד "5" - התקדם הלאה והגיע לשטח ההערכות כ-150 מטר מדרום למשטרה.
"עם כניסתנו להערכות החל 'ריכוך' המשטרה ע"י תותחי נ"ט וסוללת תותחי-שדה שירו בהפסקות ניכרות ולרוב החטיאו את המטרה. גם הפרעושים החלו להמטיר את פצצותיהם, אשר פגעו במטרה, אך לא חדרו את קירות הבנין. עד כה שרר שקט מוחלט במשטרה אולם משהחל ה'ריכוך' אבד גורם ההפתעה, אנו נתגלנו לאויב, ונפתחה עלינו אש עזה של כלים אוטומטיים.
"לפי עצמת אישו של האויב התברר מיד כי הכוח שבבנין גדול הרבה יותר מאשר נמסר לנו ע"י קצין המודיעין. בחזית המשטרה הדרומית בלבד, אותרו שלושה מק"ב ויקרס וארבעה מקלעי ברן. רגע שקלתי אם לא מוטב לנו שלא לבצע את המשימה מול עדיפות האויב. אולם משנהו, החלטתי - כדרכנו - לנסות בכל זאת לבצעה.
"בערך בחצות ניתן האות להפסיק את אש ה'ריכוך'. לפי המתוכנן צריך היה באותה עת עצמה להתקדם זחל"מ נושא תותח 6 ליטראות מכיוון הצומת ולתת לנו חיפוי מקרוב. אך למרות שהזחל"מ הוזמן פעמים אחדות באלחוט - לא הופיע. החלטתי לוותר עליו והפעלתי את חוליות פורצי הגדרות".

יצחק אנגל מגדוד "1", מפקד חוליות פורצי הגדרות, מספר:

"כשהורה אותי המ"מ יושקה להתקדם לעבר המשטרה ולפרוץ את גדרותיה, ביקשתי ממנו לקדם את כוח החיפוי-הצמוד שנועד לאבטח אותי.
"מתיחותנו הגיעה לשיא כאשר התקרבנו, יחד עם מחלקתו של יושקה, לקפל קרקע במרחק של כ-150 מטר מדרום למשטרה ודומה היה לנו שהאויב הבחין בנו.
"כשמחלקת החי"ר תפסה עמדותיה, הגיעה שעתי לפרוץ את הגדר הראשונה. לקחתי אתי את יוסף ממרוד, בחור שיכולתי לסמוך עליו, ובהותירי את שאר אנשי בפיקודו של הסמל שרגא גפני, התחלתי מתקדם עמו בזחילה לעבר המשטרה. נשקנו היה אקדוחי האחד; שכן ממרוד נשא עמו טורפדו-בונגלור בלבד. בהגיענו למרחק 50 מטר מהמשטרה, קיבלנו מכת-אש כזו שלעולם לא אשכחנה. מימין - מהמגדל הדרום-מזרחי פעל לעברנו ויקרס שירה צרורות ארוכים, ובדיוק ממולנו - ממרפסת המשטרה - ירו בנו מספר ברנים. הבחנתי שיורים גם מאחורינו. 'החיפוי שלנו פתח באש, נרוץ', אמרתי לממרוד.
"רצנו כמטורפים לעבר הגדר הראשונה ושכבנו לידה. 'הנה כאן', לחשתי לממרוד, לסמן לו את מקום הפריצה הרצוי. ממרוד תחב את הטורפדו-בונגלור במקום שסומן על-ידי, שלף את הנצרה, בלי התרגשות כדרכו, המתין מעט כדי להיות בטוח שהפתיל בוער - ונסוג לפקודתי. רצנו כ-50 מטר, ואז צעקתי לו לשכב. משהבחנו בלהבה וברעם ההתנפצות של הבונגלור, חזרתי אל שאר החבלנים כדי לקחת עמי - נוסף על ממרוד - גם את רפי לוי, ולפוצץ את הגדר השניה. בהתקרבנו למרחק של כעשרה מטרים מהגדר הראשונה, חלף צרור מעל לראשנו, שבא מעבר אנשינו.
"'לכל הרוחות', גידפתי את המקלענים שלנו, כשאני זוחל אל הפריצה בגדר הראשונה ורפי זוחל מאחורי. אכן, הבונגלור עשה את שלו: שלושה אנשים לפחות יוכלו לעבור בבת אחת דרך הפרצה. הפניתי את ראשי כדי לקרוא לרפי והנה דוקא אז שמעתי אותו צועק: 'איציק, הזהר! יורם משמאלך!' לקריאתו הורדתי את הראש ממש ברגע בו נתקע כדור לידי, לפני אפי, והתיז חול בפרצופי. שניה לאחר מכן ארעה התפוצצות גדולה מאחורי, ביני לבין רפי וממרוד.
"רימון!!! - הבריקה מחשבה במוחי, ומיד גם גיליתי את מקורו: בין הגדר הראשונה לשניה, בפאה הדרום-מערבית של המשטרה, מצוי היה בונקר אויב. היה ברור לי שכל זמן שבונקר זה לא יחוסל לא נוכל להמשיך בפריצת הגדרות. נסוגותי, איפוא, עם רפי וממרוד לאחור אל קבוצת החבלנים שנשארה עם שרגא. יחד עמו נגשנו למ"מ. 'מצד שמאל ישנו בונקר. השתק אותו תחילה ואח"כ אמשיך לפרוץ. קיבלנו עכשיו רימון משם ואיני רוצה להסתכן כשאני נמצא עם בונגלור'. הסברתי למ"מ.
"הוא הסתכל בי ואמר: 'מוטב שתמשיך הלאה, זה כלום'.
"הדם פרץ לראשי. נזכרתי ברימון ובכדורי האויב שבקושי יצאנו מהם חיים לפני דקות מספר - וצעקתי לעומתו דברים קשים---
"רגע הסתכל בי בזעף אבל משנהו החל להרגע ולבסוף אמר: 'בסדר. אשלח לעבר הבונקר כמה פצצות פיאט ואחר-כך תמשיך'.
"לא הסכמתי. 'אינני מסתפק בכמה פצצות פיאט. תכבוש את הבונקר ואחר אלך'.
"הוא ניגש לטפל בדבר ומסר הוראות לאחד ממפקדי-המשנה שלו, ואני לקחתי את אנשי מעבר לגבעה, השכבתי אותם בפיזור ועשיתי מעשה אסור, שלא עשיתי כמותו אף פעם אחת: הדלקתי סיגריה בחסות קובע פלדה והתחלתי לעשן.
"כשנרגעתי קמעה, שלחתי את הסמל שרגא לברר מה העניינים. לאחר מעשה התברר לי, כי הוא השתתף אישית בהתקפות על הבונקר, שהביאו לחיסולו".

חיסולו של הבונקר

בשעה 20.00 יצא צוות של 3 פיאטים לחיסול הבונקר. הבחורים זחלו עד למרחק של כ-50 מטר ממנו. הם התקשו לפגוע בו, בעיקר בשל צלליתו של מגדל המים, שמדרום-מערב למשטרה, שהתמזגה עם צללית הבונקר. משהריק הצוות את כל מלאי פצצות הפיאט שנשא עמו נסוג בריצה לאחור. מיד לאחר מכן שלח המ"מ יושקה, שהיה ספק בלבו אם אמנם חוסל הבונקר, את כיתתו של מאיר וייס, המכונה "מיור הג'ינג'י", להסתער על הבונקר. הכיתה התקדמה לעבר הבונקר בשעה 200045, באיגוף שמאלי (מערבי) והגיעה עד לטוח של כ-20 מטר ממנו. כאן נפתחה עליה מעברו אש חזקה, אף נזרקו עליה רימונים. אנשי הכיתה לא היססו, אלא הסתערו על הבונקר. המקלען ניסים אפרים המטיר אש בלתי פוסקת לתוך אשנבי הבונקר, אולם כדורי-האויב פגעו בו פגיעת מות. מפקד הכיתה מאיר וייס נפגע גם הוא. אז אזר הטר"ש בן-ציון לייטנר עוז ועשה מעשה שבזכותו קיבל את אות גיבור ישראל.
בלי לקבל פקודה לכך, קם והסתער בצעקת "הורה" מול הבונקר. הוא הצליח לשתק זמנית ברימונו את הבונקר. בהסתערות זו נפצע קשה.
החובש "תינוקיו" - בריק ישראל - שנשלח על-מנת לפנותו, מצאו לא רחוק מהבונקר כשמנוף רימון תקוע בין צלעותיו. בשובו עם הפצוע סיפר החובש, כי נראה שהאויב תפש מחדש בבונקר. אז שלח יושקו את סגנו ניידיטש, עם כיתה נוספת, כדי לחסלו סופית.

שרגא גפני, שהצטרף לכיתה זו, מספר:

"פתחנו בהסתערות על הבונקר בהרכב של כיתה מלאה; אולם כאשר הגענו עד לטווח של כ-10 מטרים ממנו, כשאנו שוטפים אותו באש רצופה מן המותן, לא היינו אלא ארבעה במספר: הסמל ניידיטש, שני חבלנים - ואני בתוכם, ומקלען הכיתה, שפעל להפליא. בחיפויו של זה האחרון זרקנו, ניידיטש ואנוכי, שני רימונים - בזה אחר זה - אל עברו הרחוק של הבונקר, כך שגופו ישמש לנו מחסה מרסיסי רימונינו. הללו היטיבו לפגוע: אחד התנפץ בפתחו האחורי של הבונקר, והשני התגלגל כנראה לתוכו. מכל מקום, עם התרסקותו, בקע אור מאשנבי הבונקר והוא נדם לחלוטין".

מפקד חבלני גדוד "1" בפעולה, יצחק אנגל, ממשיך בסיפור המעשה:

"משחוסל הבונקר, חזר המ"מ אלי ואמר: 'בסדר, תוכל להמשיך'.
"דרשתי מיושקה שיקפיד שאש אנשיו לא תסכן אותנו. הוריתי למשה בורק להכין בונגלור ופקדתי על שרגא להביא את כל אנשי מחלקת החבלה של גדודנו לקפל הקרקע הקרוב, לתת לנו חיפוי ולפקח גם על האנשים מהמחלקה הרובאית שלא יסכנונו באישם.
"כשנתן המ"מ את פקודת האש, זינקתי ביחד עם משה לעבר המשטרה, כשאנו רצים ב"מסדרון נקי" מאש אנשינו, שכיסו את השטח מימיננו ומשמאלנו במטרה כדוריהם. חלפנו על פני הגדר הפרוצה ושכבנו ליד הגדר השניה, שהיתה כ-10 מטר מעבר לראשונה.
"בעוד משה תוחב את הבונגלור בגדר, בחנתי היטב את השטח שבינינו לקיר המשטרה וראיתי: במרחק 20 מ' גדר שלישית; אחריה כביש; אחריו שתי קונצרטינות דבוקות ולבסוף - סבך של קונצרטינות וחוטי תיל דבוקים אל קיר המשטרה. כל קיר זה היה מלא נצנוצי לועות כלי-נשק שירו לעברנו... אכן, אין זה המקום הנוח ביותר לפריצה - הרהרתי.
"בינתיים הפעיל משה את הבונגלור ושוב לא היה מקום להרהורים. פתחנו בריצה מהירה למקום בו שכבו אנשינו. בחפשנו מחסה לידם נשמע קול ההתפוצצות. גם הבונגלור השני לא הכזיב.
"נשמתי כמה נשימות עמוקות כדי לאסוף כוח וחזרתי למלאכה הקשה. הפעם זה יהיה מסוכן כהוגן, הרהרתי וקראתי בקול: 'מי מתנדב עכשיו?'.
"רפי הררי ושבתאי קמו מיד. בחרתי בשבתאי.
"הטלתי על שרגא לקחת את סמל הרובאים ושלושה צוותי מקלעים, להתקרב עמם לגדר הראשונה, להסביר להם את המטרות ולציין במיוחד את עמדות האויב שבמגדלים ולנסות לשתקם כדי שנוכל לפרוץ את הגדר השלישית.
"עייף הייתי עד מות, ועצבי הרוסים כליל. האנשים התחלפו מדי פעם ואילו אותי לא היה מי שיחליף. התפללתי כבר שנהיה מעבר לכל זה.
"לא עברו רגעים ספורים ושרגא בישר לי, שמקלעינו פתחו באש, והבטיח שהפעם האש "הגונה" למדי.
"יצאתי עם שבתאי במרוצה והגענו לפרצה השניה. מאחורינו, ליד הגדר הראשונה ובמחסה הבונקר, שכבה חולית מקלענים, בפיקוד הסמל ניידיטש, שחיפתה עלינו. המשטרה החזירה אש בתקיפות רבה. רקטה אדומה נתלתה באויר וירדה אט-אט לא הרחק מאתנו.
"לפתע השתררה דממה. האויב וגם חוליתו של ניידיטש פסקו מפעול. הסתכלתי אחורנית לעברם, ראיתים נסוגים בריצה, כשבראשם רץ הסמל ניידיטש, ראיתים בבירור, כי אותה עת עצמה נורו ע"י האויב ארבע רקיטות בזו אחר זו. בעוד השטח מואר, חזר האויב ופתח באש עזה ביותר. הייתי נרגש ביותר ומוחי כבר לא פעל כהלכה; ואף על פי כן, אפשר מתוך שכבר נכנסתי ל"טרנס"-הקרב, חשבתי, שכדאי להסתכן ולנסות להגיע לגדר השלישית גם ללא חיפוי. כשהסברתי לשבתאי את כוונתי אמר, 'איציק, אתה יודע שאני מוכן ללכת אחריך, אבל ראה מה נעשה כאן: עלינו להתקרב ללא חיפוי עד מרחק 25 מטר מקיר המשטרה; אין ספק שיראו אותנו, ויחסלו אותנו מבלי שנבצע את המשימה'...
"נוכחתי שהוא צודק. לא נגיע חיים עד לגדר השלישית. החלטתי לסגת. בנסיגה זו איבדתי את אקדחי ממנו לא נפרדתי באף פעולה. כשחזרנו, הסביר לנו המ"מ שהמקלענים נסוגו בגלל מחסור בתחמושת".

המ"מ יושקו מסיים את הסיפור:

"עם שובם של החבלנים מבלי שהצליחו לפוצץ את גדר המשטרה השלישית, היתה השעה 200120. התחמושת אזלה והלכה. רוב המקלעים נעצרו ופסקו מפעול. עדיין לא השגתי קשר עם הזחל"מ נושא תותח-הנ"ט שצריך היה לפעול מקרוב, לחיסול עמדות האויב. בשעה 200145 אזלה תחמושתנו כמעט לחלוטין. לעומת זאת, הלכה אישו של האויב הלוך וגבור. הוא הפנה עוד כלי-נשק לחזית הדרומית של המשטרה. אפשר שהייתי פותח בנסיגה אלולא הודיעו לי שתגבורת נושאת תחמושת נמצאת בדרך אלינו. ואכן בשעה 200200 הגיעו לאיזור הקרב מפקד פלוגתנו שמעון ארם, עם מחלקה נושאת תחמושת. מרגע זה והלאה עבר הפיקוד לידי שמעון. אלא ששוב לא יכול היה לשנות את פני הדברים: גורם ההפתעה אבד זה מכבר; עיפות אנשי הגיעה לשיא; היו לנו 7 נפגעים - אחד מהם הרוג; הלילה עמד להגיע אל קיצו. היה ברור לנו, שאם נשאר במקומנו ונכנס לאור יום נסבול אבידות בלי שנביא בכך שום תועלת. התקשרנו עם מפקד הגדוד - וקיבלנו אישור לנסיגה.
"בנסיגתנו רדפה אחרינו אש ארטילרית שהונחתה ע"י האויב וכוונה מהמשטרה. כן רדפה אותנו הרגשת הכשלון הקשה.
"מדוע לא הצלחנו בהתקפה זו?
"סוד הכשלון נעוץ, לדעתי, בהערכה לא נכונה של האויב. לא ידענו מראש שבבנין שוכנת פלוגה של הצבא המצרי, ולה כמות גדולה של מק"בים ומקלעים, ולא 'מחלקה בעלת מורל נמוך' בלבד".
בדו"ח הפעולה שהגיש הגדוד למטה החטיבה הודגשו לקחים נוספים לאלה של יושקה - ומשתמעים ממנו הדברים הבאים:
א. תכנית האש של האויב היא מושלמת, ואין להתגבר עליה באמצעים רגילים, כגון אלה שהופעלו בהתקפה החמישית;
ב. המשטרה מוקפת ב-5 גדרות לפחות, דבר המחייב הפעלת מספר חוליות חבלנים גדול, ובמספר גלים;
ג. אין לחזור ולתקוף את המשטרה מצד דרום, כי אין ספק שצד זה מוגן טוב יותר משאר הצדדים ובשל היותו חזית הבנין יש בו פתחים הרבה, שמהם יכול האויב להפעיל כלי-אש בכמות מירבית.