מורשת קרב, הנצחה ואנדרטאות

המ"מ נפתלי לוינשטין, מספר:

"היערכותה הסופית של המחלקה להסתערות על משלט 128.2 נעשתה במרחק של כ-60 מטר מצפון ליעד, לאורך קיר ואדי מט-האש - שהיה בקטע זה תלול למדי. בעוד אנו ממתינים לגמר הריכוך ע"י המרגמות הכבדות, ולפקודת ההסתערות מהמ"פ אביב, הרגישו בנו המצרים ופתחו עלינו באש. באש זו נפגע הקשר ומכשיר הקשר המחלקתי ואיבדתי את הקשר עם הפלוגה. המתנתי לחידוש הקשר באמצעות רץ פלוגתי ובינתיים איבדתי זמן. משקצרה רוחי להמתין לחידוש הקשר, הוריתי לשני המ"כים שבאגפי מחלקתי לפרוץ את הגדרות, ואילו על הכיתה השלישית, זו שבתווך, פקדתי להישאר במקומה, לפי שעה, כדי לחפות עליהם באש."

המ"כ זאב ליטמן ממשיך לספר:

"בידי כיתתי שהיתה באגף הימני (המערבי) של המחלקה היה מצוי בונגלור. כאשר קיבלתי מנפתלי את הפקודה לפרוץ את הגדר, שלחתי את שמוליק, לבצע את הדבר. הוא חזר מקץ כמה רגעים, הודיע, כי לאויב יותר מגדר אחת ושאל אם כדאי לבזבז את הבונגלור היחיד עליה. פניתי בשאלה למפקד מחלקתי, נפתלי, והוראתו היתה לחתוך את הגדר הראשונה במספריים. כך עשינו והתחלנו זוחלים דרך הפרצות. לידי זחל חבלן נושא להביור. כאשר הגענו לטווחו היעיל פקדתי על מפעילו לשלוח סילון אש לעבר האויב. זה הצליח להזרים שני סילונים עד שנפגעו הוא והמכשיר שבידו. אולם פעולתו נשאה פרי: לאור הלהבות ראיתי שהמצרים בורחים מתעלת הקישור שממולי. פקדתי על הכיתה להסתער בעקבותיהם. תוך הסתערותנו פגע רימון אויב בחזי. ניצלתי ממנו בנס בטרם התפוצץ, על-ידי כך שזינקתי לתוך התעלה שלידי. כאן נפלתי ממש לתוך זרועותיו של חייל סעודי. הלה, שהיה נדהם כמוני, חשבני תחילה ל'אחד משלהם' והציע לי לברוח, מפני שהיהודים באים. הוכחתי לו מיד את טעותו והחילותי להיאבק עמו 'על החיים ועל המות'. בינינו היה רובהו המכודן. הוא ניסה להשתחרר ממני על-ידי נשיכות ובעיטות. מצבי היה קשה וצעקתי אפילו 'הצילו'. לקריאתי חש מישהו מהחבריה שדקר את אויבי בכידון והכריעו."

הסמ"מ זאב ספקטור, שפקד על כיתה בקרב זה, מספר:

"ה'מישהו מהחבריה' שהציל את חייו של ליטמן הייתי אני. ומעשה שהיה כך היה:
"הכיתה עליה פקדתי בקרב זה היתה באגף השמאלי (המזרחי) של המחלקה. מול גזרת הפריצה שלנו היתה עמדת מק"ב. זרקנו לעברה כמעט את כל הרימונים שבידינו, בלי שהצלחנו להכניס אף רימון אחד לתוך העמדה. לא נותר לנו אלא להתקדם בתעלת הקשר ולנסות לחסלה באש תת-מקלעים וברובים מכודנים. בהגיעי אל עמדה זו ממש והנה הגיעה לאזני הקריאה של זאב ליטמן, שנאבק עם איש אויב. זינקתי לעברם ומצאתים חבוקים. חששתי כמובן לירות ונעזרתי לראשונה בחיי בכידון; אלא שלמכתחילה פגעתי בקובע הפלדה של זאביק, ורק כשהוא צעק 'זה אני', העברתי את הכידון לגוף הנכון וזאביק השתחרר.
"זמן קצר לאחר מכן הפנה נפתלי, שנמצא בתעלה לא הרחק ממני, את תשומת לבי לקבוצת אנשי אויב גדולה שהתקדמה לעברנו. תפשנו מיד מקלעי אויב נטושים ופתחנו עליהם באש. הם תפשו מחסה בתעלות והטילו אלינו מטח רימונים. בשלב זה נפצעתי וירדתי לואדי."

המ"מ נפתלי לוינשטין - מסביר:

"עם פריצת גדרות המשלט, הצטרפתי לשתי הכיתות שחדרו לתוכו והוריתי את הכיתה המחפה, שהיתה בפיקודו של גרשון מזרחי לחדור אף היא למשלט. מול כיתה זו היתה עמדת אויב שהמטירה עלינו אש חזקה. גרשון, שידוע היה ב'זריקה חזקה' הטיל רימון. העמדה השתתקה, ויושביה החלו בורחים תוך כדי המטרת-אש. באש זו נפגעו כמה מאנשינו. אנשים נוספים נפגעו בקרב פנים-אל-פנים בחלקים אחרים של המוצב; אבל מקץ כעשרים דקות ניתן היה לומר, כי המשלט בידינו.
"מחיר הכיבוש היה רב. חמישה מאנשי נהרגו ורבים נפצעו, מי קל ומי קשה. לכן החלטתי להתבסס רק בחלק מן המשלט ולשלוח רץ להחיש תגבורת. מקץ כרבע שעה של שקט יחסי הבחנתי פתאום בקבוצה של כ-20 איש נעים לעברנו בשורה חזיתית. מיד פתחנו באש, אלא שתחמושתנו החלה אוזלת. מפקד האויב לא התבלבל. אדרבא, לנוכח אישנו זירז את אנשיו בהסתערותם ובזריקת רימוניהם. מטר הרימונים גרם לנו אבידות רבות. בין הנפגעים הייתי אף אנוכי, שנפצעתי קשה בידי. לקריאתי 'נפצעתי', חשו אלי חברי וגררוני לואדי."

המ"פ, אביב, ממשיך את חוט הסיפור:

"הראשון שהגיע אלי פצוע ממשלטו של נפתלי וסיפר לי על המתרחש שם, היה המ"כ מזרחי. הוא גילה לי שהמחלקה 'גמורה' וכולם הרוגים ופצועים. התייחסתי לדבריו בהסתייגות מסויימת והחלטתי לצאת ולראות את הדברים במקום. בהגיעי לואדי שבמורד המשלט, פגשתי בחלק מאנשי המחלקה. לא יכולתי להציל מפיהם דבר ברור. הסתבר לי, שהם פרצו למשלט בסדר אבל נזרקו ממני ע"י התקפת-נגד. בראותי את מצבה של מחלקתו של נפתלי היה ברור לי, שלא אוכל להטילה לקרב פעם נוספת; מה גם שנוכחתי כי כוח האויב במשלט 128.2 הוא בן שתי מחלקות ואולי אף יותר - עם הצטרפות נסוגי משלט 120 א'. החלטתי, איפוא, לרכז את הפלוגה ב-120 א' ולתקוף משם, בעצמה של שתי מחלקות לפחות, את המשלט שלא נכבש.
"הסברתי את תכניתי למג"ד יעקב, אולם הוא החליט שמוטב שאת ההתקפה יבצע כוח רענן - העתודה הגדודית: פלוגה בפיקודו של בן."

המג"ד יעקב מסביר:

"מלכתחילה חששתי ממשלטי 120 ו-138.5. אולם להפתעתי הסתבר לי, שבמשלט 120 של צ'יץ' הכל בסדר, על משלט 138.5 עדיין לא 'הלכו', ואילו במשלט 123.2 של גדוד "4" ובמשלט 128.2 של אביב 'לא הולך'. משלט 123.2 היה בטיפולו של צ'רה, מג"ד "4". אותי הדאיג דיווחו של אביב על משלט 128.2, כשם שלא נוח היה לי לשמוע, שמשלט 138.5 עדיין לא נכבש. הייתי מקבל אולי את תכניתו של אביב לפתור את בעיותיו בכוחותיו שלו כל עוד לא נכבש משלט 120 ע"י צ'יץ'. אולם משדווח לי, כי משלט זה מצוי בידיים נאמנות ושהאבידות אינן כבידות יתר על המידה, החלטתי להפעיל את פלוגתו של בן - העתודה בת 2 המחלקות שהיתה בידי. במקביל הוריתי את סגני גברוש, שפעל כקצין-קישור עם הארטילריה, להעביר לפרץ פקוד להעסיק באש את משלט 128.2."

המ"פ אביב ברזילי ממשיך לספר:

"כשהודיע לנו המג"ד על החלטתו, חששתי שהתגבורת תתמהמה בשל הכנות הכרחיות ותדריכים וביקשתי לותר על כל אלה כדי שתגיע ככל האפשר מהר. אלא שבן הגיע עם פלוגתו במהירות כזו, שכאשר הודיעוני על בואו, ממש לא האמנתי בדבר.
"בזמן הקצר שנותר לנו עד לבואו, עליתי עם מחלקתו של דובי למשלט 120 א' - הכבוש בידי בנימין ומחלקתו - והתחלתי לרכז את כל הכלים האוטומטיים בחלקו הפונה למשלט 128.2, כדי להפעילם כסיוע להתקפתו של בן. ריכזתי כמות גדולה של מקלעים ומק"בים - עובדה שהכריעה למעשה את הקרב: 3 מקלעים של בנימין, 3 מקלעים של דובי, 1-2 מקלעים של נפתלי, 2 באזות, 5-4 בארים אמריקאים ו-3 ויקרטים משלל האויב."

כיצד ניתן היה להפעיל את הויקרסים - נשק האויב הבלתי מוכר - זאת מגלה לנו בעדותו בנימין קראוס:

"כשהסתבר לי שנפתלי ומחלקתו לא יכלו למשלט 128.2 - חזקה בי ההחלטה להגביר את קצב ההכנות של משלטי בפני התקפת-נגד. דאגתי העיקרית היתה המחסור בתחמושת למקלעים ולרובים שלנו. ברור היה לי שלא כלינו הצ'כים יושיעונו אלא נשק השלל, שכן עבורו מצויה היתה במשלט כמות תחמושת בלתי מוגבלת, במיוחד עבור שלושת הויקרסים שנתפשו על-ידינו. אלא שאיש מאתנו לא ידע כיצד להפעילם. קראתי ל'מדריך' הסעודי של הבאר, אך הוא וכל שאר השבויים הסעודיים נשבעו לי, שאינם יודעים להשתמש בויקרס, חשתי, כי דוברים הם אמת.
"עודי מחפש פתרון והנה שמעתי יריות מצד עמדתו של משה פלדמן. חשתי מיד למקום ואז הודיע לי פלדמן כי הבחין בתנועה חשודה בקרבת נושא-ברן אשר עמד בצד המשלט. קראתי לכל מי שנמצא שם, לצאת לעבר המשלט בידיים מורמות. ואכן הזדחלה לעומתי דמות בידיים מורמות. אותו רגע, עברה במקום קבוצת שבויים סעודים נושאי ארגזי תחמושת בפיקוחו של גרשון אשר הסביר בשפה הגרמנית וללא הצלחה יתירה משהו חשוב מאוד לשבוי בדרגת טוראי ראשון. בראות אנשי הקבוצה הסעודית את השבוי החדש נעצרו, פנו אלי ואמרו: 'הסמל הזה הוא מצרי, ויודע לירות במק"ב!'
"הובלתי אותו לאחד הויקרסים ונתתי לו פקודה להפעילו. הוא סירב. כדי לשכנעו, 'נתתי לו נאום ציוני' בו הבהרתי, שבקרוב יבואו המצרים להתקיף את המשלט הזה. אם נהדפם, הרי שהוא וחבריו יישלחו למחנה השבויים ובשבילם תסתיים המלחמה. אם לא נצליח לעצור את המצרים ניאלץ לראותם כחלק מתוקפינו... לשם תוספת שכנוע, נעץ אחד הבחורים קצה כידונו בצלעותיו של המצרי. הלה שוכנע והתחיל לטפל בויקרס, באי-רצון ועצלנות בולטים.
"בינתיים שמעתי קולות מהכביש והכרתי את קולו של מנלה, רב-הסמל הפלוגתי. ביקשתי לשלוח לנו תחמושת 7.92 ואדם היודע להפעיל ויקרס. בקשתי מולאה, ולאחר שעה קלה הגיע אלינו שליבקה ממחלקתו של דובי עם מספר אנשים שנשאו תרמילים מלאי תחמושת. שליבקה, ששירת בזמנו בצבא הבריטי, התחיל לטפל בויקרסים בחריצות רבה. כשגילה ארגז של חלקים רזרביים בעמדת אחד המק"בים פתר מיד את בעית החלקים החסרים בהם. דבר זה איפשר לי ל'הדיח' את הסמל המצרי מתפקידו, אותו מלא בחוסר רצון ויעילות - לתפקיד של שבוי פשוט. שליבקה, לעומת זאת, זכאי היה בהחלט לתואר מ"מ, לפחות, לפי עצמת-האש של הכלים שהופעלו בגזרתו. אש זו הדהימה לדעתי את האויב, ואפילו את בן עצמו, שקרא באלחוט לפתע: 'דחילקום, תפסיקו כבר את האש, תנו להתקדם'."

בן, מ"פ ב' בגדוד "2", ממשיך בסיפור המעשה:

"הכוח שבפיקודי מנה שתי מחלקות. שהינו כעתודה בכאוכבה. אני אישית צמוד הייתי למג"ד, במוצב הפיקוד שלו, בעוד שאנשי התרכזו באיזור הגורן של הכפר. עקבתי אחרי הקרב בהאזיני לרשת הגדודית. כשקלטנו באלחוט כי כוחותינו - הן פלוגתו של צ'יץ' והן זו של אביב - נתקלים בקשיים הורני יעקב להתקדם עם פלוגתי בואדי מאט-האש עד לגבעה 114.1 ולהיות נכון לצאת לעזרתם. בדרך קלטתי הודעה באלחוט כי צ'יץ' התגבר על כל קשייו ואילו אצל אביב המצב קשה. מיד לאחר-מכן הורני יעקב להתקדם לעבר אביב ובתיאום אתו לכבוש מחדש את יעדו של נפתלי. בהמשך דרכי נתקלתי בשיירת פצועים מפונים, בה מצאתי את נפתלי עצמו. הוא שכב על אלונקה והגם שהיה פצוע קשה למדי וסבל כאבים קשים, מסר לי פרטים על משלט האויב, פרטים שסייעו לי רבות. אולם את תכנית פעולתי הסופית קבעתי, כמובן, ביחד עם המ"פ אביב. סיכמנו בינינו, שאני תוקף 'פשוט' מצפון לדרום בחיפוי אש שינחיתו אנשיו של אביב, מצפון-מזרח, ע"י מירב הכלים שברשותם.
"בלי לאבד רגע ערכתי את אנשי במבנה של שתי מחלקות לפנים, כשכל מחלקה נעה בשנים קדימה - היינו ארבע כיתות לפנים - ואני עם חולית מטה הפלוגה במרכז. כך הסתערתי על המשלט, שכוסה ע"י פלוגתו של אביב באש-תופת. חלפתי על פני הגדרות, ומצאתי עצמי עם אנשי בתוך תעלתו החיצונית של המוצב. כאן הבחנתי, שהסכנה האמיתית האורבת לאנשי היא לא אש האויב שנשבר, אלא דוקא אש החיפוי של פלוגה ג'. דרשתי להפסיקה, ומיד 'שטפתי' עם אנשי את מוצב האויב וטיהרתי אותו בהתאם לתרגולת שנתנסינו בה, הלכה למעשה, בטיהור משלט הצומת הצפוני. תוך כדי כך חיסלנו 3 סעודים ולקחנו בשבי 3 אחרים. לא נגרמו לנו כל אבידות, פרט לפצוע קל אחד."