המ"מ בנימין קראוס, מספר על כיבוש המשלט:
"עם שובי למחלקתי ששהתה בתוך הואדי, קראתי ליענק'ל סגני ולמ"כים, מסרתי להם הוראות אחרונות - ויצאנו, כשאני נע בראש כמוביל.
"התקדמנו בשקט, כשמכל הצדדים נשמעים רעש ההתפוצצויות ושריקת הכדורים וכשהשמים מוארים מדי פעם באורות מכל הצבעים - עד שלפתע הבחנו בתנועה חשודה על אחת הגבעות. הפניתי את חזית המחלקה לכיוון אותה גבעה - מתוך חשש שמא כאן אחד ממשלטי המצרים שלא זיהינו אותו נכון בסיור המוקדם. אולם עד מהרה הסתבר, שהחשודים היו אנשי מחלקתו של דובי.
"החזרתי מיד את מחלקתי לציר התנועה הנכון והמשכנו בדרכנו.
"משעברנו את הכביש מזרחה, הפניתי את המחלקה כלפי המשלט והתחלתי מתקדם לעברו במבנה "ראש חץ", כשאני, סגני, והמ"כים מתקדמים בראש. כוח חזק ואפל ניסה לעכב בעד המפגרים שבמחלקתי. היה זה הפחד הרובץ על כל חייל בהתקדמו מול הגורל הבלתי נודע. השפעתו קשה במיוחד בעת מסע הגישה, בטרם התנגשות עם האויב. משמתחיל הקרב - מפעילים את הנשק, תופשים עמדות או מסתערים על המטרה - או אז חולף הפחד לגמרי...
"בהיותנו במרחק של כמה עשרות מטרים מגדר המשלט, שמעתי קול נפץ אדיר וגל של חום חלף לידי כשלהבת עצומה: התותח שהיה מכוון מולנו פתח באש ועמו שאר כלי-התופת, האויב גילה אותנו.
"בתוך האש שניתכה עלינו, נשמעו - כמשק מאות כנפי צפרים - הצרורות הארוכים של מקלע בינוני. מיד גילינו, שהוא מוצב באגף הימני. על יסוד עובדה זאת ומבנה השטח, החלטתי לשנות את התכנית המקורית: מוטב להסתער מול אש התותח היורה פגזים בודדים, מאשר מול צרורות מק"ב. פקדתי להניח את הטורפדו-בונגלור מתחת הגדר בהתאם לכך, למל, אחד החיילים הטובים ביותר של מחלקתי, התחיל זוחל לעבר הגדר עם צינור הברזל, ממולא חומר הנפץ. באותו זמן קראתי ליענקל'ה ספיר הפיאטיסט, אשר תפקידו היה לתת את ה"ריכוך הארטילרי" לפני ההסתערות.
"הצבעתי - בפני יענקל'ה ואוריאל, מס' 2 שלו - על עמדות התותח והמק"ב ונתתי פקודת אש. המאורעות התפתחו כמו בסרט. יענקל'ה נגש לפעולה. הסתכלתי בו בענין. הוא כיוון את הפיאט בקפידה וירה. עם הפצצה הראשונה שנורתה על ידו נשתתק התותח. באותה עת עצמה הפעיל למל את הטורפדו-בונגלור ופיצץ את הגדר הראשונה. מאחר ומצויה היתה גם גדר שניה, הוריתי להפעיל את הבונגלור השני בהמשך לכיוון הפריצה של הראשון. מתוך קוצר רוח חיכיתי לפיצוצו, ההתפוצצות לא באה. הודיעו לי שהמפעיל, השני בתור אחרי למל, מפחד להתקדם לגדר. ארל'ה המ"כ שהבחין בדבר "הציל את המצב", נטל את הבונגלור וזחל לעבר הגדר השניה. בעשותו זאת, נתתי את הפקודות האחרונות: "עם התפוצצות הבונגלור, יפרוץ כל הכוח דרך הפרצות למשלט ויסתער על העמדות ברובים מכודנים תוך יריות מהמותן..."
"לא הספקתי לסיים דברי וכבר נשמעה התפוצצות הטורפדו-בונגלור. פרצתי מיד ראשון קדימה. ידעתי, שהגיע זמני כמפקד-המחלקה להיהפך למנהיג ולהוביל את האנשים ע"י הדוגמה האישית.
"לידי רץ יענקל'ה, הסמל המחלקתי, ובעקבותינו רצו רוב אנשי המחלקה תוך שאגות פרא. לפתע אחזה בי יד, משכתני לארץ, וקול קריאה נשמע: "הזהר, רימון !" בנפלי ארצה הספקתי להבחין בחייל אויב גבה-קומה קופץ לעמדה לא רחוקה מאתנו. היה זה כנראה זורק הרימון. אך רימונו עיכב את הסתערותנו לזמן קצר בלבד. הוא לא הפריע למקלען "יוזף" לפתוח באש ממקלעו לעבר עמדות האויב - אש שוטפת שהלהיטה את הכלי. בחיפוי אש זו שלו, קפצנו שוב על רגלינו ושיכורים מהתלהבות פרצנו לתוך משלט האויב. לפתע פסק התת-מקלע שלי מפעול. היה ברור, שאסור לי להעצר כדי לתקן את המעצור. המשכתי לרוץ קדימה כשהכלי הפוך בידי ומוכן לשימוש כנשק קפ"פ.
"כשנכנסנו לשטח העמדות הופר כל הסדר והתחיל שלב קרב-המגע. אני, עם קבוצת אנשים, פרצנו למרכז המשלט. הבחנו לפנינו בקבוצה גדולה של דמויות חבושות קסדות-פלדה, שקפצו מחפירותיהם וברחו לאחור פרט לשניים-שלושה שהסתערו לעברנו בחמת זעם. אלה הנועזים כרעו תחתיהם באש הרובים ודקירות הכידונים - מעשה שהגביר את מנוסת הנותרים לכיוון הגדר ולהעלמם מעברו השני בחשכת הלילה.
"רדפתי אחריהם עד לגדר. זו היתה מכוסה כולה שמיכות, קובעי-פלדה וחלקי ציוד אחרים שנעזבו ע"י הבורחים.
"למראה זה פשטה בי הרגשה נעימה: המשלט הוא שלנו ! בהרגשה נפלאה זו חזרתי למרכז המשלט. הכל שקט מסביבי. החיילים היו מפוזרים בתעלות, מלאי התרגשות ומספרים אחד לשני את רשמי ההסתערות. יענקל'ה הפיאטיסט סיפר, שלאחר שהשאיר את הפיאט בכניסה למשלט, הסתער קדימה עם אקדוחו הזעיר, בעל קוטר 7.65, וחיסל בו מצרי שהסתער לעומתו, שמואל הג'ינג'י הראה לחבריו את קובע הפלדה שלו אשר צדו האחד נוקב ע"י כדורים. ואילו צפדיה נסים, אשר לא מזמן הועבר אלינו מתפקיד עורפי בחיל-המודיעין, שאל בהתרגשות: "תגידו, האם הקרב כזה הוא תמיד ?", "לא רק לו, כי אם לרוב חיילי המחלקה היה זה הקרב הראשון. על כן גאה הייתי על הצלחתם וזקפתי זאת על חשבון האימונים המפרכים, ומעל לכל על חשבון רוח הגדוד והחטיבה. אולם לא נתתי לגאוה זאת שתשתלט עלי, שכן לא ראיתי עדיין את משימתנו כמושלמת. חילקתי את הכיתות לעמדות המשלט, אשר היו חפורות ובנויות בשלמות וביסודיות רבה, עברתי ובדקתי את הצבת כלי-הנשק לקראת התקפת-נגד אפשרית מצד האויב. בסיורי זה גיליתי בתוך המשלט שלושה מקלעים-בינוניים מסוג ויקרס, מוצבים לכיוונים שונים. מצאתי את הויקרס שירה לעברנו בשעת ההתקדמות. הוא היה טעון חגורת כדורים. לחצתי על ההדק, אך הכלי לא ירה. מי יודע כיצד היו
מתפתחים העניינים לולא חל מעצור זה בויקרס? אכן, המזל הוא גורם רב-כוח בקרב. הפעם - עמד לצידנו.
"בסיורי הראו לי החיילים מקלעים משונים דומים לרק"ם, שאיש מאתנו לא הכירם. היו אלה הבארים האמריקאים *.
"מורנו הראשון בכלי זה היה שבוי סעודי. כשגיליתיו קראתי לו בערבית: "תעל, יא מסרי !" (בוא הנה, מצרי !) על כך השיב לי בהצטדקות: ,אין אני מצרי, אנחנו ידידיכם אנשי סעודיה, שהוכרחו ע"י המצרים הארורים לשבת במשלט הזה". אמרתי לו: "אם באמת ידידנו אתה וברצונך לגמור את המלחמה הזאת בחיים, עליך להראות לנו איך משתמשים במקלע שבידיך". הוא עשה את זאת בחריצות מופרזת.
"בינתיים רוכזו שאר שבויי המשלט ואני מיניתי עליהם את גרשון, באותם ימים אבא לשניים וחצי ילדים (אשתו היתה בהריון). עובדה זאת לא מנעה אותו מהיות לפנים בכל קרב, ולשמש בכל תפקיד. גרשון לא ידע ערבית ואפילו לא עברית. אך גם השבויים עצמם לא ידעו עברית. כך שהפקודות של גרשון בגרמנית עסיסית היו מספיקות בהחלט. והא ראיה: ,בעזרת השבויים העביר גרשון את הויקרסים לעמדות חדשות, כשבכל המשלט נשמעות קריאות הזירוז שלו: "שנלר, שנלר" (מהר יותר, מהר יותר).
"בעוד אנו מתבססים במשלט הכבוש, שלחתי את יענקל'ה הפיאטיסט לדווח לאביב המ"פ על הנעשה. אך יצא והנה נשמעה המולת קרב מצד משלט 128.2. הנחתי, שנפתלי מתקיף. הקשבתי במתיחות למתרחש במשלט 128.2. שמעתי יריות, צעקות זעם וצעקות פצועים. לבסוף השתתק הכל ורק מדי פעם נשמעה קריאה בערבית: "מות, יא כלב", (מות, כלב). הבנתי לתדהמתי שהתקפת מחלקתנו על המשלט השכן נהדפה וכעת עוסקים בו בהריגת הפצועים מבין אנשינו שנשארו בו".