צומת הדרכים החיונית נוצרת ע"י הצטלבותו של כביש מג'דל-בית-ג'וברין עם כביש ג'וליס-כאוכבה-חוליקאת. בזה האחרון, בחלקו הקרוב לג'וליס, מצויים מספר פיתולים. הוא עולה דרומה-מזרחה עד לגובה של כ-100 מטר ויורד שוב, דרומה, עד לגובה של כ-85 מטר באיזור ההצטלבות. שולטות עליו גבעה 103 וגבעה 113 שממזרח לה, וליד ההצטלבות - שתי גבעות נמוכות, האחת מצפון לכביש מג'דל-עיראק-סווידאן והשניה (98.7) מדרום לו. גיא מתמשך מהצומת בכיוון צפון-מערב ובו עוברת אחת משלוחות ואדי איבטח, העובר מערבה מג'וליס. גיא אחר עובר מדרום לגבעת הצומת הדרומית - מערבה. בקצהו הצפוני של גיא זה עוברת דרך-עפר מקבילה לכביש מג'דל-עיראק-סווידאן. דרך-עפר אחרת - מגיעה מגבעה 105, חוצה את גבעה 113 וממשיכה דרומה, דרך הגיא שבין גבעה 113 וגבעת הצומת הצפונית.
גבעות הצומת הצפונית והדרומית נמצאות, שתיהן, ממערב לכביש ג'וליס-כאוכבה וחולשות גם על הכביש מג'דל-בית-ג'יברין המצטלב עמו, על האחרון חולשות במזרח המשטרה, הניצבת כ"מפלצת בגבעה" כ-2 ק"מ מהצומת, וגבעה 90 שבינה לבין הצומת, ואילו ממערב חולשות על הכביש גבעה 84.7 הניצבת כ-1.5 ק"מ מערבה לצומת הצפוני וגבעה 71.7 הניצבת כ-2.5 ק"מ ממנה.
גבעה אחרונה שיש להזכירה, היא גבעה 100, הניצבת כ-500 מ' מזרחה מכיפת 113 על הדרך בינה לבין נגבה. היא אינה שולטת על הציר ג'וליס-כאוכבה אלא "רוכבת" ומאיימת על נגבה. העובדה שהמצרים מצאו לנחוץ להחזיק בה ולא בגבעה 103, חרצה במידה רבה את גורלם, כפי שיוברר בהמשך הדברים.
מנתוני "הקרקע" נמצא כי השטח החיוני הוא גבעה 113, הגבוהה שבכל גבעות הסביבה, וכי רצוי לנתק את הצירים המוליכים לשטח זה, בהם עלולה להגיע תגבורת לאויב המחזיק בגבעה 113, או בהם עלול האויב לסגת ממנה. הניתוק יכול להיעשות, ממזרח (ע"י כוח שיצא מנגבה) או ממערב (ע"י כוח שיצא מג'וליס) ומדרום (ע"י כוח שיצא מג'וליס או מנגבה).
הדרך מנגבה. קצרה יותר, אבל עוברת בשטח פתוח וחסר ערוצים, לעומת הדרך המוליכה ליעדים מג'וליס, ועל-כן גלויה יותר לתצפית.
לא היה כאן מקום -לקוות להפתעה אופרטיבית: האויב, מעצם טבעו, ערוך ומחכה להתקפה על המשלטים שלו המונעים מאתנו את השימוש בציר העיקרי לנגב, הקרבות נפתחו כבר, יום קודם לכן, באיזור עיראק אל-מנשיה. האויב דרוך, איפוא. מה שאפשרי הוא רל הפתעה טקטית ע"י כיוון התקיפה, בעיקר. וזו - לכל הדעות - לא תתכן ע"י גישה מנגבה.
נותרת אפשרות הגישה מג'וליס. הכיצד ?
שני ואדיות עוברים מגבעה 113 וגבעה 103 לעבר ג'וליס, האחד ממזרח לכביש והשני ממערב לו. המזרחי, מוביל לחלקו החזיתי של המשלט המבוצר כלפי צפון ואילו המערבי מוביל משהו מערבה מגבעה 103, וניתן להגיע ממנו למעבירי-המים שבין גבעה 113 והצומת הצפוני - מקומ צפוי פחות להתקפה. זאת ועוד: בשלהי עשרת-הימים תקפו אביב ברזילי ופלוגתו מגדוד "2", את משלט 113 במסע-גישה בואדי המזרחי, כלומר "שרפו" אותו מבחינת ההפתעה.
למען הפתעה זו, שהיא אם-ההצלחה, כדאי גם לבצע הטעיה, ע"י שליחת כוח קטן אך נושא אמצעי-אש רבי רושם לתקיפת האויב דוקא מהכיוון ששיער שיהיה כיוון התקפתנו ובשלו תפש בגבעה 100 במקום בגבעה 103 - היינו מכיוון צפון-מזרח. לעומת זאת בשלב הראשון, מן ההכרח לתפוש את גבעה 103 משני צידי הכביש ע"י שתי מחלקות, כדי להבטיח לכוח המיועד לכבוש את גבעה 113 את אפשרות הגישה בגיא שבין גבעה 113 והצומת הצפוני. כוח זה, יתקוף את הגבעה במדרון המתון שלה, כשהוא פורץ מדרום-מערב ומתקדם צפונה-מזרחה - מעורפו של האויב - תחילה לכיפת 113 ואח"כ לגבעה 100, בעזרת שתי המחלקות שיצטרפו אליו מגבעה 103.
כדי שעורף זה לא יהפוך חזית - היינו, כדי שחיילי האויב, הערוכים צפונה לא יהפכו נשקם דרומה-מערבה, יש לרתקם למקומם ע"י הטעיה ורתק מגבעה 103 וע"י אש תותחים, מרגמות ומק"ב.
התותחים והמרגמות יוכלו ל"טפל", לכאורה *, גם במשלטי הצומת אשר הצפוני שבהם מסכן את תוקפי משלט 113, מדרומ-מערב. כן הכרחי לתקוף את שני משלטי הצומת בשעת "ש" אחת עם תקיפת משלט 113, למניעת התערבותם בקרב על השטח החיוני.
אשר לכוח הדרוש לתקיפת משלטי הצומת, הרי מתוך הטעות שהעריכה אותם כ"קו-שני" של האויב נקבע, כי מספיקה לכאן פלוגה אחת, אשר לכיוון ההתקפה, רצוי כי תבוא מהכיוון הפחות צפוי: מדרום-מזרח, שהוא בחינת עורפו של המשלט. לכאן ניתן יהיה להגיע על-ידי מסע איגוף ארוך יחסית מג'וליס דרך החסימה - שתוצב על הכביש ממערב לצומת - בואך לכביש כאוכבה, מדרום, בו תוצב חסימה נוספת ע"י הכוח התוקף את משלטי הצומת. לגבי החסימה שבין המשטרה לצומת, לא נותרה הברירה אלא לקיימה ע"י כוח קטן, שאין סכנת התגלותו גדולה והוא יגיע מנגבה.
זאת היתה הערכת המצב - וכזה היה הפתרון.