מורשת קרב, הנצחה ואנדרטאות

בין פרסום פקודת המבצע לבין ביצועה, עברה כיממה, שנוצלה לסיורים אחרונים, הצבה וטיווח של כלי-הנשק, שינון התכנית ותדריכים - וכיוצא באלה.
דגש רב הושם על טיפוח המוראל. יהודה המג"ד, שהבטיח לאנשי הגדוד במספר הזדמנויות "לכבס את כשלון 69 בדם המצרים", חזר ואסף את הגדוד בחצר ביה"ס של סואפיר, סיפר על גודל השעה והלהיב את החיילים. לחיזוק הרוח הוצגו ע"י החבלנים מספר כלי-נשק חדשים: להביורים, טורפדו-בונגלורים ומקלות זריקה נושאי "אצבעות" חומר-נפץ, שהוכנו ע"י החבלנים כתחליף לרימוני-התקפה.
מספר יהודה ואלך:
"בצהרי ה-16 באוקטובר משהתברר, כי ההתקפה על עיראק אל-מנשיה נכשלה לחלוטין תוך אבידות, חששנו מאוד להשפעת הכשלון על היחידות. הפצנו עלון-ידיעות גדודי בו נמסר, שהקרבות בעיראק אל-מנשיה נמשכים והסתרנו את דבר הכשלון הודאי. נראה לי, כי משיצאו היחידות לקרב, לא ידעו אנשיהן בדיוק את מהות הכשלון בעיראק אל-מנשיה."
האמור לגבי הפקודים לא אמור לגבי המפקדים. אלה ידעו בדיוק מה קרה בעיראק אל-מנשיה, ודוקא ידיעה זו גרמה להם לחוש, שרק הצלחת הגדוד עשויה לשנות את פני הדברים. כשלונו בכיבוש 113 והצומת, ידון את המערכה כולה לכליה. לכן חזרו ובדקו את ההכנות המנהלתיות והמבצעיות: ברמת הגדוד ניהל המג"ד קבוצת פקודות סופית ונתן תדריך כשהוא נעזר ב"שולחן חול". ברמת הפלוגות ויחידות-המשנה נתנו גם כן תדריכים מפורטים.
ההכנות לא פסחו, כמובן, על רמת הפרט: כל חייל וחייל בדק את נשקו וחגורו והכינם לקרב ואחר הכין אף את רוחו: עשה את חשבון-נפשו. היו אלה הימים הנוראים - והגדוד מצא עצמו דרוך לפעולה בשטח הכינוס שבפרדסי סואפיר בעצם יום הכיפורים, יום חשבון-הנפש הגדול. על כן לא מעטים היו אותו יום הצמים והמתפללים, ולאוו דוקא האדוקים במצוות.
עם צאת יום הכיפורים, ישבו לוחמי הגדוד לכתוב מכתבים ליקיריהם. ביניהם היה גם יעקב ארנון, מבחירי לוחמי הגדוד, שנפל בהסתערות על גבעה 113. יעקב רשם על מעטפת מכתבו: "למסור להורים רק במקרה שלא אחזור מן הקרב". הוא לא חזר ודבריו ראויים שיחזרו ויקראו בהם:
"אמא ואבא היקרים!
הערב אני יוצא לפעולה הגדולה אשר מטרתה להרחיק את הפולשים המצריים ממדינתנו. הפעולה היא רצינית למדי, כיון שהאויב מצויד במיטב הנשק ומספר אנשיו רב עד מאוד. אנחנו מוכרחים לשבור את המצב אשר ההפוגה הביאה עלינו - מצב המסכן את מדינתנו מבחינה צבאית, פוליטית וכלכלית; אנחנו מוכרחים להרחיק את האויב משטח מדינתנו, שהנגב הוא אחד משטחיה החיוניים - שטח מחייה למאות אלפי אנשים בעתיד הקרוב. אני יוצא הערב מתוך בטחון מוחלט שנחזור בנצחון. אני משוכנע, שנגיש בקרוב לעמנו את המדינה העברית השלמה. יחד עם זאת יודע אני, שהסיכון עבור בודדים בתוכנו הוא גדול. ככלות הכל - מי יודע במי יבחר הגורל לקרבן? אבל על אף שברור לי, שהסיכון האישי עבורי רב הוא, יוצא אני בהכרה מלאה. אסור בשום פנים ובשום אופן לחשוב על עצמי. אני חושב רק על פתיחת הדרך לנגב, על שחרור שטח מדינתנו.
אני יודע את הרגשתכם ברגע זה. הקרבתם את עצמכם תמיד עבורי. לא חסכתם עבורי עמל ודאגה. הייתי מפונק בבית, מפונק למדי. אולם חינכתם אותי תמיד להקרבה למען הציונות - ועתה יוצא אני להגשים את המטרה. אני משוכנע שאחזור בשלום אליכם; אך אם יקרה משהו, סלחו לי על צאתי. אל תסלחו! אדרבה, היו גאים בכך, למען כולנו יהא זה.
בתקוה ובבטחון לחזור עם הנצחון,
שלכם, באהבה רבה בלי גבול,
יעקב"
שעה שיעקב ארנון וחבריו כתבו מכתבים של ערב-קרב, היו כבר הכוחות המסייעים לפלוגות הגדוד ויחידות-המשנה התוקפות, ערוכים לפעולה. בני גרין, מפקד גונדת התותחים כבר קבע מקומו בגבעה 105 והארטילריה שעמדה לרשותו כבר היתה מטווחת לגבעה 113, 100 והמשטרה. הסוללות העיקריות היו מוצבות: זו של פרץ - סוללת 65 מ"מ - בדרך שבין ג'וליס לנגבה, ואילו זו של בני עצמו - סוללת 75 מ"מ קרופ - בבריכת המים הטבעית היבשה של סואפיר. אדמתה סדוקה היתה, והיה הכרח להבטיח בסיסי-ירי לתותחים עשויים ממשטחי ברזל ושקי-חול. במקום הצבתה של הסוללה, היה קושי בכיוון התותחים למטרות, כי לא היתה "נקודת כיוון רחוקה", אך קצין עמדת התותחים קסלר, דאג גם לזאת - והטיווח - שנעשה בשעות היום של ה-16 באוקטובר - היה יעיל ביותר.
סיפר בני גרין:
"טיווחנו כמעט כל תותח למטרה משלו על גבעה 113 וחישבנו בדיוק את ההיסט לכל תותח מהגבעה לגבעה 100 שמזרחה לה. עשינו זאת כשהמג"ד יהודה ואלך עמנו ואין לי כל ספק, שלעובדה זו ולעובדה שמוצב הפיקוד של הגדוד נקבע ליד עמדת התצפית שלנו - היתה חשיבות גדולה ביותר להבטחת התיאום בינינו ובין החי"ר, שהיה צריך - דומני לראשונה בגזרה זו - לקבל סיוע צמוד בהסתערות."
גם מחלקת המק"ב של הגדוד טיווחה עצמה מבעוד מועד. מספר לנטש, סמל במחלקה, את הדברים הבאים:
"כמו כל יחידה אחרת חייבים היינו לערוך סיור מוקדם. לפי שהימים היו ימי הפוגה, נינה לנו ההזדמנות לכך, מספר ימים לפני הקרב, כאשר חילופי-אש התלקחו בינינו לבין המצרים לאורך הקו מג'דל-בית-ג'וברין.
"הסיור בוצע בדרך הבאה. בן-דוד, המכונה 'הג'ינג'י הלבן', מפקד מחלקתנו - תפש עמדת-תצפית בגבעה 105 מצויד במשקפת, מפה ומצפן. שמוליק אפשטין, המכונה 'הג'ינג'י החלוד', עם צות מק"ב אחד - תפש עמדה מחוץ למערכת ההגנה הרגילה של גבעה 105 וגבעה 95, שממול גבעה 113, וכמוהו אף עשיתי אנוכי עם צות שני. קו טלפון קישר אותנו עם מפקד מחלקתנו. לפקודתו, היינו אנו פותחים באש על מטרות חשודות בזו אחר זו, בסדר משתנה ובהפסקות; ואילו בן-דוד היה עוקב במשקפתו אחרי תגובת האויב וכלי-נשקו.
"בתחילה לא נגרר האויב אחרי 'משחק-האש' שלנו, אבל סופו של דבר שנתפתה ופתח באש. דוד - משאיתר מטרה, היה 'לוקח אזימוטים' אליה, פעם מחלק זה של המשלט ופעם מחלק אחר, וע"י 'חתכים' מעלה את מקומה המדויק על המפה. הצלחתו היתה גדולה עד כדי כך, שלאחר גילוי עמדת תותח-נ"ט, לא התאפק, קפץ משמחה, חשוף לכדורי-האויב, ואחד מהם פגע... בעכוזו.
"אגב, 'הג'ינג'י החלוד' לח לידידו 'הג'ינג'י הלבן' זר פרחים - כך בכל אופן מספר הצ'זבאת - לבית-החולים, בצירוף ברכות ל'כבוד הנקב הנוסף'. אלא מה רוצה הגורל? - שבשלב מאוחר יותר, במשלטים שמול פלוג'ה, יקבל ה'ג'ינג'י החלוד' כדור תועה... גם הוא בעכוזו. הפעם זכר 'הג'ינג'י הלבן' לשלוח לידידו 'הג'ינג'י החלוד', זר פרחים לבית-החולים בצירוף ברכות באותו ניסוח...
"עד כאן הצ'יזבאת. ומכאן - חזרה להכנות להתקפת גבעה 113.
"בלילה שקדם לליל ההתקפה, העלינו את מחלקת המק"ב לגבעה 105 ולגבעה 95 שממערב לה: 4 מקלעים-בינונים לגבעה 105, בפיקודי; ושניים נותרים לגבעה 95 בפיקודו של שמוליק.
"משימתנו היתה, להבטיח, שהאויב לא יוכל להעביר את כליו - ובמיוחד מק"בים - מחזיתו שבצפון אל עורפו, כדי לבלום את הסתערותם של יוש ופלוגתו עם התגלותה. ידענו גם, כי שעה שאנו נמטיר אש על הגבעה מן הצד האחד שלה, ינועו חברינו בפלוגה ג' בעברה השני, ושהדבר יעשה בלילה, שעה שתצפית-האש אינה יכולה להיות מדויקת. עובדה זו הדאיגה אותנו במיוחד שהרי, אחרי כל צרור, משתנה מצבו של מק"ב, אלא אם כן נעשו מראש סידורים לייצובו ולתיקון כיוונו בעזרת עזרי כינון מיוחדים ללילה.
"בקפדנות רבה טיווחנו, איפוא, את הכלים, וייצבנום במידת האפשר.
"הקשר ביני לבין שמוליק הובטח באמצעות טלפון-שדה. כן היינו קשורים בקו טלפון למוצב הפיקוד של הגדוד כשעל ה'מרכזת' שלנו יושב ה'פקיד-הקרבי' של הפלוגה אריה פרנקל, המכונה בפינו 'פסל' דרך קיצור. הוא היה צריך להעביר אלינו את הוראת מפקדת הגדוד לפתיחה באש ולהיסטים מזרחה, מגבעה 113 לגבעה 100, בהתאם לדרישות המ"פ יוש."
בניגוד למחלקת המק"ב של הגדוד שטווחה עצמה לעבר יעדיה לא עשתה זאת מחלקת המרגמות שלו. מחלקה זו הוצבה בכרם זיתים מדרום לג'וליס ליד הכביש המוביל לעבר הצומת בשטח שנחשב כ"שטח הפקר". טיווחה המוקדם היה מגלה אותה לאויב. לכן הוצבה לפי "ירי מחושב מראש", כלפי משלטי הצומת. גם כיתת המרגמות של נגבה הוצבה לעבר אותם משלטים ואף הכוונתה היתה במידה רבה "עיוורת", על פי חישוב מראש של נתוני מפה. ברי כי עובדות אלה לא שימחו כלל את מתי, מפקד פלוגה ב'.