מורשת קרב, הנצחה ואנדרטאות

התנועה להיערכות וההיערכות עצמה עברו על כל הכוחות השותפים להתקפה, ללא כל תקלה. הכל "דפק" לפי לוח הזמנים וב"ש" פחות 10 פתחו כוחות הרתק באש כנקבע - פרט למחלקה העצמאית מפלוגה ג', שהיה עליה לכבוש תחילה את ה"בית-הגדול".

על קורות המחלקה מספר בנימין קדם:

"על 'הבית הבודד' שמעתי עוד בהיותי עדיין מגוייס הנפה - מתוך מגע עם ערביי הסביבה. הללו ידעו לספר כי הוא שייך למשפחת אל-ע'זי העשירה, וכי עם התחלת המאורעות נקבעה בו עמדת ברן להגן ממנה על הכניסה לכפר בית-ג'וברין.
"ערב הפעולה צפיתי על הבית ביחד עם סמ"פ א', מן. לא נותר לי אלא להצטער על שבזמנו לא התענינתי ביתר פרוטרוט בבנין; שכן ממקום התצפית לא הצלחתי לגלות את מבנה החומה מסביב לבנין ואת הכניסות לתוכו; יתר על כן - הוטעיתי ע"י חומת אבן שניצבה בקרבתו ונתרשמתי שהבנין מוקף מכל צדדיו בחומה גבוהה.
"עם שובי מהתצפית שקעתי בתכנון. החלטתי על התכנית הבאה:
"התקרבות ליעד באיגוף דרומי עמוק של המשטרה; הנחת מטען חומר-נפץ ליד חומת האבן המקיפה אותו כביכול. הסתערות עליו מיד לאחר פריצתה ועליה לגג בלי להתעכב בחדרים - כדי לפתוח משם באש על המשטרה מהר ככל האפשר. במידה ותיפתח עלי אש בעת מסע ההתקרבות - ביצוע כל זאת בחיפוי חולית בראונינג שתוצב מראש כחיפוי נצור.
"תפקיד פריצת החומה הטלתי על כיתתו של זאביק - ואילו את פריצת הפתח בבנין עצמו הטלתי על כיתה בפיקודו של המ"כ ארלה.
"עם חשכה יצאה מחלקתי ביחד עם פלוגה א' לעבר היעד. בנקודת פיצול, שנקבעה מראש, נפרדנו וביצענו איגוף ימני (דרומי) עמוק, כדי להגיע לקרבת הבנין שלנו מבלי להסתכן באש בנין המשטרה. התקדמנו במהירות שהכבידה על חולית הבראונינג אשר נשאה עמה ארגזי תחמושת רבים. אנשיה עשו מאמץ עליון, בידעם כי השתלטות מחלקתי על הבנין ופתיחת האש מצדנו על המשטרה היתה צריכה לשמש סימן לפריצת פלוגה א' לתוך המשטרה.
"כשהגענו לקרבת יעדנו נורתה עליו אש מרגמות 81 מ"מ של הגדוד. הפגיעות לא היו מדוייקות. אולם "מעז יצא מתוק": דוקא מבואות הבנין היו מכוסים עשן התפוצצויות, שיכול היה לסייע לי להגיע ליעד מבלי להתגלות. הצבתי את הבראונינג, ביקשתי להפסיק את אש המרגמות ועוד בטרם הבטחתי כי בקשתי אמנם נתמלאה - הנעתי את מחלקתי קדימה. בהיותנו סמוכים לבנין הופתעתי לטובה כשראיתי שכל השטח עד אליו רצוף גדרות אבנים שהבטיחו התקרבות מהירה ומוסתרת, אך הוא עצמו אינו מוקף בחומה כאשר חשבתי. כשהגענו לגדר האבן האחרונה נשמעו לפתע צעקות והמולה רבה מצד דרום-מערב. הכרתי אמנם מיד כי הקולות הם של ערבים ארץ-ישראלים ולא של מצרים. החלטתי שלא לבזבז זמן עליהם ושלחתי את ארלה עם חולית החבלנים להניח את חומר הנפץ ולפרוץ פירצה בבנין. לפתע נשמעה קריאה רמה מעבר לבנין: 'מן הדא?' הבנתי כי הערבים גילו את חוליתו של ארלה וחרדתי לגורלה. אך לא עברו כמה דקות והתברר כי חרדתי היתה חרדת שוא: שמעתי רשרוש קל מצד הבנין ובעקבותיו את קולם של החבלנים: 'הפתיל הודלק!' ההתפוצצות לא איחרה לבוא ובעוד קולותיה מנסרים באזנינו, זינקנו לכיוון הבנין. על אף אבק ההתפוצצות הסמיך מצאנו את המדרגות שהובילו ישר לגג; בדרכנו אליו לא נתקלנו בכל התנגדות ורק בגדים ומספר מחסניות של ברן העידו על נוכחות האויב, שנמלט מן המקום כל עוד נפשו בו.
"התארגנו מיד על הגג ופתחנו באש מכל כלי הנשק שבידינו לעבר בנין המשטרה ועד מהרה התפתח בינינו קרב אש עז. בחילופי היריות פגע כדור באחת מאצבעותי שעה שאותתי בפנס-כיס את הסימן המוסכם לחולית הבראונינג להצטרף אלינו. בתוספת הבראונינג גברה עצמת אישנו במידה ניכרת.
"התמדנו באש זו עד לקבלת פקודת הנסיגה."
לפקודת הנסיגה הביאה השתלשלות המאורעות שהיה בה יותר "חוסר מזל" מאשר הכרח מציאות.

צ'יץ', מ"פ א', מספר:

"משפתחו כל כוחות הרתק באש היתה פלוגתי ערוכה כדלקמן: מחלקתו של דודיק זמיר, הפורצת, ליד גדר המשטרה המערבית; מחלקתו של יענקלה נחמיאס, המרתקת, משהו מערבה ודרומה ממנה כשבאגפה הדרומי מק"ב באזה לחיפוי-צמוד מעל לראש הפורצים; מחלקתו של מתניה מערבה לשני אלה בעתודה; ואילו אני, סגני מן, והרס"פ דיב, בין מחלקתו של דודיק לזו של יענקלה.
"לא נתתי לאש הרתק להתבזבז ופקדתי על הפורצים להתחיל במלאכה. מפקד הכיתה חיים שרף, מאנשיו של דודיק, חש מיד לפרוץ את גדר המשטרה בעזרת טורפדו-בונגלור. חיים הנועז, שזה מקרוב קיבל ציון-לשבח על מעלליו בקרב חוליקאת, לא הסתפק בפריצת הגדר ופרץ אף את דלת המשטרה בעזרת חומר-נפץ. בעקבותיו שטפו ועברו דרך הפרצות לקומת הקרקע כל אנשי המחלקה הפורצת כשמחלקת הרתק ובמיוחד הבאזה מחפים עליהם מטוח של 100 מטר. בחדרם למשטרה, התחלקו הפורצים לשתי קבוצות: אחת שפנתה לטיהור האגף הצפון-מערבי של קומת-הקרקע ואחת - לטיהור האגף הדרום-מערבי. בעקבות הפורצים חדרו למשטרה חבלנים, שהניחו את מטענם משני צדי הכניסה. מטען זה, בן 50 ק"ג, נועד להיות מופעל לצורך יצירת הלם-פסיכולוגי, בטרם ימשיך הכוח בטיהור המשטרה כולה. כמובן שהפעלתו לא יכולה היתה להעשות ללא פקודה ורק לאחר שיובטח כי כל אנשינו המצויים בתוך המשטרה פנימה יצאו ממנה. אלא שאחד החבלנים התבלבל בסערת הקרב והפעיל את החומר על דעת עצמו בהפכו את קערת ההצלחה, שהסתמנה עד כה בפעולה, על פיה. משהכיר בטעותו החל החבלן מזהיר את חבריו בצעקות 'פוצץ פוצץ' ואלה אמנם הזדרזו לצאת מתוך הבנין, פרט לחיים שרף המ"כ שנפצע תוך הטיהור ואחד מאנשיו, סרבנגורה ישראל שניסה לפנותו, התקשה בכך ונשתהה יתר על המידה. החבלן שראה עצמו אחראי לכל הפרשה ניסה לתקן את המעוות ורץ לקראת השניים כדי לזרום, אולם הוא לא הספיק. לפתע חל פיצוץ אדיר. הוא היה עז במידה כזו שדומה היה כי לא 50 ק"ג חומר נפץ התפוצצו אלא כמות כפולה ומשולשת. בעקבותיו נע ענן שחור על כל האזור ומנע ראות דבר במשך כ-15 דקות לפחות. משנתפזר התברר, שתוצאות ההתפוצצות היו מרות וכי נוסף לחבלן, לחיים שרף ולסרבנגורה - שכוסו ע"י הריסות אגפה המערבי של המשטרה שנהרס (פרט למגדל הדרומי-מערבי) - נפגעו כ-10 אנשים. הוריתי למפקד המחלקה הפורצת לפנות את נפגעיו ולרכזם בצלע הגבעה עליה ניצבת המשטרה, ואילו את מחלקת העתודה הוריתי למלא את מקומם בפריצה. אלא שהמפולת חסמה את אפשרויות הפריצה ממערב וכל הנסיונות לעלות עליה עלו בתוהו בשל גובהה וחתחתיה, מה גם שבאותו זמן עצמו פתח האויב באש עזה ובהטלת רימונים מהאגפים ומן המגדל הדרומי-מערבי שפצעו עוד 10 מאנשי.
"בשלב זה פניתי באלחוט למג"ד שמצוי היה ליד אביב ופלוגתו, בבקשת תגבורת הן ברובאים ובעיקר בחבלנים ובמטען-חומר-נפץ, כדי לנסות בכוחות מחודשים להבקיע את קיר המשטרה מדרום ולפרוץ לתוכה מכיוון חדש זה."
המג"ד הורה את מוקסי החבלן וחוליה שלו וכן מחלקה מפלוגתו של אביב להצטרף אל צ'יץ'; אולם עד שאלה הגיעו החלו להפציע דמדומי-שחר.
בשל השעה המאוחרת שוב לא ראה המג"ד טעם לחדש את ההתקפה ופקד על נסיגה, ולא נשמע לנסיונו העקשני של צ'יץ' לשכנעו לטובת נסיון פריצה נוסף. כיון שכך, נאספו הפצועים - כיד מנהיגותו וארגונו הטובה של הרס"פ דיב - והכוחות ניתקו מגע ונסוגו בדרך בה באו. אחרונה לנסיגה היתה המחלקה בפיקודו של בנימין, שכבשה את הבנין הגדול.
התקפת גדוד "2" על משטרת בית-ג'וברין, הגם שלא עלתה יפה, הטילה רישומה על האויב. מסתבר שבעקבותיה הוציא מיג'ר לוקיט את כוחותיו מהמשטרה ותחת שיסכנם בהגנה עיקשת עליה, בחר להגן על מרחב בית-ג'וברין בשיטת ה"הגנה הניידת", כשהוא מסתייע לשם כך ביחידת משוריינים. כאשר הותקפה המשטרה ע"י גדוד הפשיטה של חטיבה 8 ביום 27 באוקטובר, היא נפלה בידיו כמעט ללא קרב וללא אבידות. אכן, מיג'ר לוקיט הזדרז לבצע מיד התקפת-נגד על כוחות גדוד הפשיטה, שנאחזו גם בכפר בית-ג'וברין, אך 8 המשוריינים שהופעלו על ידו נגדם נהדפו אחור, אחרי ששלושה מהם נפגעו.
עם כיבוש בית-ג'וברין, נקבע "פקק" נוסף על ציר הפריצה האפשרי הנוח ביותר לתנועת הכוחות הגדולים שהיו תקועים ב"כיס פלוג'ה", היינו על הציר פלוג'ה-בית ג'וברין-חברון; אולם נשאר עדיין בידי האויב ציר-משני נוח למדי לאותה מטרה והוא הציר העובר לחברון דרך קוביבה ודווימה.
כדי לבטל אפשרות ניצול ציר זה על-ידי האויב, הוטל על גדוד הפשיטה המחזיק בבית-ג'וברין להעבירה לידי גדוד "3" של חטיבת גבעתי (שהחזיק באותם ימים בחר' מסאררה) ולכבוש את קוביבה ותל-לכיש שלידה.
בערב יום 27 באוקטובר העביר גדוד הפשיטה את איזור בית-ג'וברין לידי גדוד "3" - ועם בוקר 28 באוקטובר כבש את קוביבה ואת תל-לכיש ללא התנגדות כמעט. למחרת כבש גם את דווימה. אותו יום עצמו חדרו כוחותינו לדיר-נחאס ומצאו אותה ריקה.
עם כיבושן של דווימה ודיר-נחאס הופסקה למעשה פעולת הכיבוש שפניה חברונה; אבל גם כיבוש גזרת עג'ור-בית-ג'וברין-דווימה, היה הישג ניכר: הגדלת שטח המדינה מחד-גיסא והפחת סכויי הפריצה או ההסתננות של כוחות מכיס פלוג'ה להר-חברון או ממנו אליה - מאידך.
באותם ימים אמנם מוזכרת תכנית-אויב לפריצה בציר זה. ב"סיכום ידיעות" מיום 28 באוקטובר, של חזית ד', מסופר על ידיעה לפיה קיבל שאוכת בכ, מפקד הכוחות המתנדבים, הוראות לארגן את הכוח הנסוג מבית-ג'וברין, לצרף אליו כוחות נוספים ולכבוש אותה מחדש לצורך יצירת בסיס לפנוי "כיס פלוג'ה". ידיעות משלימות - בימים 29 ו-30 באוקטובר - מסרו כי שאוכת בכ הציע לפרוץ את הדרך לאל-קוביבה דוקא, וכי הוטל עליו - במידה ויקבל עזרה מתאימה מצד הירדנים - לתפוש "פרוזדור" עד לעיראק אל-מנשיה ולאפשר הן החדרת שיירה נושאת בנזין ל"כיס", כדי להחזיר לחטיבה הרביעית את כושר ניידותה, והן את פינוייה של אותה חטיבה להר חברון.
על סמך ידיעות אלה הוטל על גדוד "3" של חט' גבעתי, להוות - ביחד עם כוחות החי"מ מחטיבת השפלה - "סדן". הנמשך מחרבת מסאררה במערב ועד בית-ג'וברין-דווימה במזרח - עליו יתכתש האויב בנסיונות הפריצה וההתחברות שלו. על גדוד הפשיטה ועל גדוד הטנקים של חטיבה 8 הוטל להכות באויב מן האגף שעה שיתכתש על ה"סדן" האמור. אולם "ההר הוליד עכבר". האויב, לא רק שלא נע, אלא צמצם את סיכויי ההתחברות שלו על-ידי שפינה את משלטי חרבת א-רעי ועיראק אל-חרב. אלה נתפשו ע"י גדוד "3" ביום 30 באוקטובר.