מורשת קרב, הנצחה ואנדרטאות

נפילת משלטי 113, 100 והצומת הדרומי בידי כוחות גדוד "1" העמידה את המצרים במצב קשה, שכן החטיבה הרביעית וחטיבת המתנדבים נותקו מעיקר הכוחות בגזרת החוף. היה זה מצב שקשה היה להשלים אתו ומן ההכרח היה לשנותו. אלא שהמפקדה הכללית המצרית לא תכננה מראש אפשרות להנחתת התקפות-נגד ולכן גם לא הקצתה מראש כוחות לכך. לכאורה, צריך היה לבצע את התקפת-הנגד גדוד העתודה של החטיבה הרביעית, הוא גדוד 1 שישב בפלוג'ה - אולם הוא רותק למקומו מחשש להתקפות נוספות באיזור עיראק אל-מנשיה ובאיזור "דרך-בורמה". הנה כי כן לא נותר למצרים אלא להשתמש בכוחותיה של החטיבה השניה שישבה בסביבת אשדוד - וזאת אמנם עשו. אלא שמסתבר שהם לא שלחו גדוד אורגני, דבר שהיה מחייב אותם לבצע שינויים גדולים במערך, כי אם בחרו בדרך הקלה לותר של דילול מערך הגדודים הקבוע ושליפה של פלוגה מכל גדוד. כוח זה בדין הוא שלא יהיה מגובש ואין פלא שלא גילה נכונות יתר להגיע לידי מגע, כפי שעוד יוברר להלן.
קשה לקבוע, בדיוק, מה היתה תכנית התקפת-הנגד שהאויב בחר בה מאחר והיא סוכלה בתחילתה. נראה כי תכניתו היתה כדלקמן:
* ריכוז כוחות בשיעור גדוד חי"ר מוגבר ועוד מחלקת טנקים, כשתי מחלקות משוריינים ומחלקת זחלים באיזור צומת מג'דל.
* פיתוח מאמץ עיקרי לעבר גבעה 113 שמצפון לכביש מג'דל-הצומת.
* מניעת התערבות הכוחות היהודים השכנים בקרב, בעיקר אלה שבגזרת ג'וליס.
* ריתוק הכוחות שבגבעה 100 על-ידי תנועה של פלוגה מכיוון משטרת עיראק-סווידאן, ואלה שבמשלט הצומת הדרומי על-ידי תנועה של פלוגה מוגברת באלמנטים של שריון מכיוון מג'דל בציר הכביש מג'דל-הצומת.
כל זאת תוך הרעשה והפצצה של הכוחות השכנים לגבעה 113 ובמיוחד של 113 עצמה.
בשעה 170700, בערך, החל האויב בהפגזת גבעה 113. כל מי שהתנסה בה, מעיד עליה כי עזה היתה מכל המקובל בחזית הדרום עד כה. האש שנורתה מ-8 תותחים לפחות היתה מדויקת ביותר. מגיני המשלט מיהרו ל"התקפל" בתוך התעלות המצריות וברכו בלבם את עושיהן על שכה ביסודיות עשו את המלאכה.
לפתע פסקה ההפגזה. אי פה אי שם החל ראש מציץ מתוך חפירה מבקש לראות מה אירע לחבריו, לגלות האם הגיע שעת חי"ר האויב להסתער, או סתם כדי לנשום אויר. אך מן האויר החלה מתפתחת צרה חדשה: מטוסי אויב עטו על המשלט מכיוון השמש בזעם אימים.
במקביל להפגזת משלט 113 ולהפצצתו, החל האויב מרכז כוחותיו באיזור צומת מג'דל. הידיעות על כך הדאיגו ביותר את מטה גדוד "1" - שישב בבונקר מטה מצרי בכיפה של 113. המג"ד, מ"פ ג' וקצין התצפית הארטילרית אורי עלו לעמדת תצפית ולאחר שאיתרו את האויב, החל אורי מפעיל את הארטילריה. תוך כדי בקרת האש נפגע בראשו מכדור של צלף. עד אותו רגע הפליא אורי לעשות, ואפשר גם שהמזל היה עמו, שכן כבר בפצצות הטיווח פגע בשיירת האויב, שנתגלתה בשעה 11.00 בסביבות גבעה 71.7 במרחק של כ-2 ק"מ מערבה מהצומת הדרומי. בטווח זה, ספק אם אש מגניו של משלט-הצומת, ולו גם אש מק"בים ויקרס, היתה יעילה.
עם מותו של אורי עברה בקרת-האש הארטילרית לידי בני גרין, מפקד הסיוע הארטילרי בגזרה, שישב בגבעה 105. לרשותו עמדו 4 סוללות ארטילריה: סוללת 65 מ"מ, 2 סוללות 75 מ"מ וסוללת 120 מ"מ. בני הפעיל מתוכן בעיקר את סוללות ה-75 מ"מ. בעדותו לא הסתיר בני כי שעה שהפעיל את התותחים לא האמין ביעילותם: הם פעלו בקצה גבול הטווח שלהם ובלי שתהיה תצפית טובה על פגיעותיהם.
תחילה ניהל בני את האש שלו ממוצב-הפיקוד בגבעה 105. אולם לצורך השגת תצפית טובה יותר עלה ל-113. כאן נתקל בקשיים מבחינת אמצעי הקשר וחזר לגבעה 105. האויב איתר את הגבעה 105 כמוצב-פיקוד הגזרה כולה והחל תוקף אותה במטוסי-קרב. באחת ההתקפות הצליחו מטוסים אלה לפגוע פגיעה ישירה במרכז ניהול-האש הארטילרי שהיה בנוי מ-3 עמדות זו בצד זו. באמצעית מבין עמדות אלה נהרגו נהגו של בני וסמל-המודיעין שלו. בני עצמו ניצל בנס אך היה המום למדי. יתר על כן, כל מערכת-הקשר הקוית של הארטילריה נפגעה - כולל המרכזיה - ולא נותר אלא לחבר את כל הקווים, בלי מרכזיה, לקו אחד. אין צורך להסביר את "יעילותה" של מערכת-קשר זו, כשהכל מדברים ושומעים בעת ובעונה אחת ואת השירותים ה"טובים" שנתנה לבני; ואף על פי כן המשיכה הארטילריה לפעול והעיקר - לפגוע באויב.
על-כך מעיד סמג"ד "2", גבריאל לוריא, המספר את הדברים הבאים:
"בשעות אחה"צ (בשעה 15.00 בערך) הבחנו בשיירת אויב בתוכה מספר משאיות וכ-7 משוריינים וכמחלקת טנקים סימן VI, כשהיא עושה דרכה מעבר מג'דל בכביש המוביל לג'וליס. בהגיעה בערך למחצית המרחק בין מג'דל לג'וליס, עצרה השיירה ומתוך המכוניות נראו יורדים חיילי אויב בעצמה של שתי פלוגות לפחות. הללו התארגנו בתבנית-קרב והחלו מתקדמים מדרום לכביש מג'דל-ג'וליס כשפניהם מזרחה, דרומה-מזרחה, כנראה לעבר גבעה 113.
"לא יכולנו שלא לנסות לפגוע בהם, אם כי נמצאו במרחק ניכר למדי מאתנו. הזעקנו מיד את מיכה אפשטין, קצין המרגמות של גדודנו, והטלנו עליו לעשות את שבאפשרותו. מיכה הציב כיתת מרגמות - והחל שולח פצצות לעבר האויב. לדבריו, פגע בכמה ממשורייני האויב שהבטיחו את אגפו הצפוני של החי"ר המתקדם. זה נע בפיזור והיה גלוי לעינינו עד שנעלם בואדי ג'וליס בקטעו המתקרב לכביש מג'דל-הצומת. לא עבר זמן רב והוא נראה חוזר לאחור. בשלב זה הבחנו בפעילות הארטילריה שלנו נגדו. זו היטיבה לפגוע וכבר הפגז השני או השלישי ירד במרכז החי"ר של האויב שאותה שעה מצוי היה בשטח פתוח. פגיעה זו נתנה לנו את ההזדמנות לראות מה קורה לחי"ר מופגז בשטח פתוח. במשקפות שבידינו ראינו בבירור, כיצד אחרי כל התפוצצות של פגז, נופלים מספר חיילים וכיצד מספר הקמים בכל מקרה הולך וקטן; וכך - עד שהגיעו המצרים בחזרה למכוניותיהם וטיפסו עליהן.
"במשך כל הזמן הזה דיוחנו לתותחינו על פגיעותיהם הנפלאות באמצעות רשת האלחוט החטיבתית ולפי שאין להניח שהם ראו בעין את טיב פגיעותיהם כמונו, הרי שמילאנו בזה בהחלט תפקיד של קציני-תצפית קדמיים, אף כי המושג 'קצין-חי"ר-מטוח' היה רחוק מאתנו באותם ימים."
בענין המושג "קצין-חי"ר-מטוח" סיפר בני כי הוא ניסה להקנותו למתי פלד (מ"פ ב') בתוך הקרב עצמו, אך התיאש מכך תוך זמן קצר.
לא נותר למתי אלא להפעיל את המק"בים משלל האויב שעמדו לרשותו. אין להניח שאשם היתה יעילה כל אימת שהופעלה בשעות שלפני הצהרים מול האויב שנתרכז בסביבות גבעה 71.7, בטווח של כ-2 ק"מ ממשלט-הצומת הדרומי; אולם משהעיז האויב, החל משעה 171400 בערך, להתקרב יותר אל הצומת על-ידי ביצוע איגוף ימני (מצפון דרך דרום למזרח) תוך הסתייעות במחסה שנתנה לו גבעה 87.9, הרחוקה מן הצומת כדי 1.5 ק"מ - זכה בהחלט לטעום את טעם כליו הוא שנתפסו בידי פלוגה ב'. מכל מקום הוא סבל אבידות ותנועתו נבלמה. עתה, בשעה 171530 בערך, עשה האויב פעולה תמוהה למדי, שהוגדרה בדוחי המודיעין של החטיבה כ"נסיון אויב להעלות תגבורת למוצב-הצומת הצפוניו. המדובר הוא בתנועה של שיירת אויב בת 4 כלי-רכב (אחד מהם ג'יפ) מכאוכבה לעבר הצומת. תנועה זו סוכלה באש מק"ב מהצומת הדרומי שפגעה בכל כלי-הרכב ובחלק מיושביהם. תנועה דומה של 4 נושאי-ברן מכיוון מג'דל לעבר הצומת הצפוני סוכלה אף היא באש פיאטים זמן מה לפני כן.
למראה כל אלה - שבירת התקפות-הנגד, סיכול נסיונות ההתחברות וחוסר מאמץ ראוי לשמו לתקן את מצבם - הסיקו אנשי האויב שבצומת הצפוני את המסקנות הברורות: לפניהם דרך הכניעה או דרך הבריחה. שניים מהם, ששוב לא יכלו לעמוד בפני אש המק"בים והמרגמות - אשר הופעלו נגד הצומת הצפוני במשך כל היום ובמיוחד החל משעה 171400, הן מהצומת הדרומי והן מגבעה 113 - בחרו בדרך הכניעה ומסרו עצמם, קרוב לשעה 171600, לידיהם של מגיני הצומת הדרומי. הם סיפרו, כי במשלט-הצומת מתחבאות עדיין כשתי מחלקות ואנשיהן מצפים לשעת הדמדומים כדי להמלט על נפשם. מדבריהם ניכר כי המוראל במשלט-הצומת הצפוני ירוד לחלוטין וכי די בפעולה זעירת-הקף כדי להביאם לידי כניעה או מנוסה. אולם מתי, שאבידותיו היו גדולות ושהגיעו בשלב זה - עם תוספת של 2 נפגעים במשך היום - ל-13 הרוגים, 5 פצועים קשה ו-10 פצועים קל, לא רצה להסתכן בנסיון כזה; ובודאי צדק. די היה לו בהחזקת מעמד בצומת הדרומי ובמניעת בריחת האויב מהצומת הצפוני.
במלאכה זו של מניעת בריחת האויב הצליחו מתי ואנשיו, כל זמן שהאור סייע להם בכך. אך עם רדת היום שוב לא היתה אשם תכליתית - ואמנם כ-70 מאנשי האויב הצליחו להמלט, בעיקר לכאוכבה ולמשטרת עיראק-סווידאן.
אשר לזו האחרונה, מסתבר מתוך יומנו של מפקדה צאלח באדר, כי נתבקשה על-ידי מפקד הצומת עוד בליל 16/17 באוקטובר לשגר לו תגבורת, אולם לא היה באפשרותה להענות לו. עם זאת מתברר מתוך עדותו של פרץ שינוולד (חורשתי), מ"מ בפלוגה ד' שישב ביום ה-17 באוקטובר בגבעה 100, כי בשעות אחה"צ המאוחרות, לאחר הפגזה על גבעה 100 שכוונה מהמשטרה, יצאו כשתי מחלקות מהמשטרה לעבר גבעה 100. לדבריו הן הגיעו עד לטווח של כ-500 מ' מעמדות מחלקתו שלו ואז פתח עליהן באש שבלמה את תנועתן כליל ואילצה אותן לסגת.
היה זה עם רדת הלילה על יום ה-17 באוקטובר: יום מפואר לתותחניו של בני גרין, לאנשי גדוד "1" ובמיוחד לאנשי פלוגה ב' שלו, שעמדו במבחן הניתוק והסבל בכבוד. מאלה האחרונים מן הראוי להדגיש את גבורתם של הפצועים, שהגם שלא נמצא עמם חובש כלשהו, חומרי-רפואה וסם להקל על כאביהם - נשאו יסוריהם באומץ ומתוך הבנת המצב.
כדי להקל במשהו על סבל הפצועים שיגר יהודה, כבר עם רדת החשיכה, יחידת סיירים עם מכשיר אלחוט, חובש וחומרי-רפואה אל הצומת הדרומי. תפקיד נוסף שהטיל המגיד על יחידת הסיירים היה למסור למתי פלד פרטים על ההתקפה שעמדה להתבצע בליל 17/18 באוקטובר על הצומת הצפוני. משימת ההתקפה הוטלה על פלוגה ב' בגדוד "2" שצורפה לגדוד "1" בהתאם להוראת מפקד החטיבה בבוקרו של ה-17 באוקטובר.
בן בראון, מפקד פלוגה ב' בגדוד "2", מספר:
"משהוטלה עלי משימת כיבושו של משלט-הצומת הצפוני בליל 17/18 באוקטובר, יצאתי לגבעה 113. פגשתי בגבעה את המג"ד יהודה ואלך ואת כובש הגבעה יוש ויחד אתם צפיתי על פני משלט-הצומת הצפוני. באותה הזדמנות סוכם שאם עד רדת הערב לא יפנו המצרים משלט זה, 'אסייע' להם בכך ואתחבר עם מתי במשלט-הצומת הדרומי.
"לאחר התדריך, יצאתי עם אנשי, זמן קצר אחרי חצות, לביצוע המשימה. ב-180030, בערך, מצאנו עצמנו כבר שוכבים ליד גדר המשלט. עברנו אותה בזחילה מבלי שהאויב גילה התנגדות כלשהי. עתה בהיותנו בתחומו של המשלט נתתי את הפקודה לזריקת הרימונים ומשנזרקו אלה והתפוצצו פקדתי להסתער. אנשי, צמאי הפעולה, עשו כמצווה וזינקו לתעלת-המשלט החיצונית. הם נפלו, למרבה הפתעתם, על כ-20 מצרים נדהמים. מחציתם חוסלה מיד והיתר, בתוכם 4 פצועים קשה שקיבלו עזרה-ראשונה מידי אנשינו, נלקחו בשבי.
"לא עבר זמן רב והמשלט כולו טוהר, מבלי שיימצאו בו מצרים חיים נוספים אלא עשרות גויות בלבד. כן נמצא בו שלל רב ביותר ובין היתר - שתי מכוניות עמוסות בגדי-חורף. לא יכולתי למנוע מאנשי ללבוש בגדי-חורף ככל שיכלו לשאת; מה גם שאני אישית מיהרתי - עם גמר טיהור המשלט - לעבר פלוגה ב' של גדוד "1" במשלט-הצומת הדרומי.
"בהגיעי לצומת הדרומי מצאתי את אנשינו בו בשיא העיפות. שאלתי היכן מתי וזכיתי להרבה תשובות סותרות. איש מהאנשים, בשל עיפותם, לא הטריח עצמו להוביל אותי אליו. בסופו של דבר מצאתי את מתי בכוחות עצמי באחד הבונקרים. פניו היו מגואלות בדם ועיניו פגועות, כך שלא הבחין בי. צהלתי לקראתו: 'מתי אתה חופשי' - אך הופתעתי לראותו אדיש ללא סימן של שמחה. לא חקרתיו על אשר עבר עליו ובחרתי לחזור אל פלוגתי על מנת לארגנה."
עם כיבוש משלט הצומת הצפוני מיהר מג"ד "1" להגיע אל פלוגתו של מתי. והוא סיפר על כך:
"בשעה 180300 בערך, עוד בטרם יצאה פלוגה ד' ברכב בציר הכביש מג'וליס להחליף את פלוגה ב' במשלט-הצומת הדרומי, יצאתי עם ק' התרבות הגדודי אל הפלוגה. כשהגענו למקום מצאנו תמונה מחרידה למדי: הרוגים ופצועים שלנו ושל האויב בערבוביה; מפקד היחידה פצוע; רוב מפקדי-המשנה שלו וכשליש מאנשיו - הרוגים ופצועים; האנשים תשושים מכל אשר עבר עליהם ובשל העובדה, שנמצאו ללא אוכל ומים וללא טיפול רפואי במשך כ-24 שעות. עם זאת, חייב אני לציין, כי רוח האנשים היתה איתנה והם היו מלאי גאוה על עמידתם ופעלם. למראה כל אלה הרגשתי רגש הערצה מציף אותי לאנשים נפלאים אלה והתמלאתי אף אני גאוה על כך שאני מפקדם."
זמן מה לאחר שהגיעו יהודה המג"ד וקצין-התרבות שלו למשלט, הגיעה למקום פלוגה ד' המחליפה. אנשיה תפסו את העמדות ואילו אנשי פלוגה ב' התרכזו לקראת התזוזה למקום המנוחה שלהם בפרדסי סואפיר. זו חלה בשעה 180500 והיא נעשתה בציר הפתוח של כביש הצומת-ג'וליס, שלפלוגה ב' היה חלק כה חשוב בפתיחתו. זמן מה לפני כן יצא את המשלט באותו ציר מ"פ ב', מתי פלד. הוא בחר לעזוב את המשלט בדרכו לבית-החולים כשהוא מוסע בנושא-ברן מצרי נהוג בידי משה, אחד מאנשי פלוגתו. יחד עמו נסע גם המג"ד יהודה.
מורדו, מאנשי הפלוגה, מעיד כי היה זה מחזה יפה לראות את המג"ד ומתי יוצאים במסע נצחון בנושא-הברן המצרי, כשהם מניפים בשמחה בידיהם לשלום. כן מעיד מורדו, כי תוך כדי תנועת הפלוגה עצמה צפונה למנוחה "הרגשנו היטב כי הכתם שבו הוכתמה פלוגתנו בגלל הקרב על גבעה 69 הוסר לחלוטין".
בדפו הקרבי מיום 19 באוקטובר 1948, כתב אבא קובנר תחת הכותרת "הדרן" את השורות הבאות המוקדשות לפלוגה ב' בגדוד "1':
"במסגרת הכוחות שפעלו בכיבוש שער הנגב העלתה את עצמה אחת היחידות שלנו למעלת לחימה שאין למעלה הימנה. יחידה זו, הנושאת עמה זכרונות ימים כבדים, קרעה בקריעת גבורה אחת, עבר דווי והגיעה לשיא של לחימה: כבשה את עצמה. הפכה חולשה לגבורה. כאות הוקרה וסימן לפתיחה חדשה תקרא היחידה מעתה: 'פלוגת-הצומת'!"
בדף-קרבי קודם, מיום 18 באוקטובר הקדיש אבא מספר שורות לגדוד "1" כולו. לאחר שהוא מכנה את קרב 113-הצומת "קרב העוז והתבונה", הוא אומר לאנשי גדוד "1":
"לוחמינו היקרים, כובשי שער הנגב, ביממה זאת העליתם דף גבורה חדש במסורת הקרבית של החטיבה - דף מפואר.
תהילה לכם, חיל-הרגלים שלנו, גאות החזית עליכם."