מורשת קרב, הנצחה ואנדרטאות

פלוגה ב' בגדוד "1" נבחרה על-ידי המג"ד לכבוש את משלטי-הצומת ולא במקרה: הוא ראה במשלטים אלה "קו שני" ולא העריך את המלחמה עליהם כקשה ביותר; לכן הטיל את משימת כיבושם על הפלוגה שנהרסה בקרב על גבעה 69 ולא היה כל בטחון כי אכן החלימה מפצעיה כליל.
להבריא את הפלוגה מפצעיה - זו היתה המשימה שלקח על עצמו מפקדה החדש, מתי פלד, שקיבל את הפיקוד על פלוגה ב' לאחר קרב גבעה 69. היתה זאת משימה קשה: לבנות מחדש, בגוף וברוח, פלוג שנחלה מכה קשה. מה גם שאת מקום מיטב לוחמיה שנפלו בקרב מילאו מגויסים חדשים, זה מקרוב באו. ואכן, ערב מבצע יואב, הביא את הפלוגה למצב בו יכול היה להשיב לשאלת המג"ד, אם יוכל לבצע משימת-כיבוש עצמאית בקרב-לילה - "אין לי כל ספק בכך".
מספר מתי פלד, מפקד הפלוגה:
"כשהטיל עלי המג"ד את המשימה לכבוש את המשימה לכבוש את משלטי-הצומת, היה ברור לי שראשית מעשה חייב אני להשיג ידיעות עליהם. בענין זה הפעלתי בעיקר את כיתת-הסיירים של הפלוגה. זו גילתה מסירות ואומץ-לב וביצעה שורת סיורים ותצפיות בלילות 11/12, 12/13, 13/14, 14/15 באוקטובר. סיורים ותצפיות אלה לעבר יעדי ההתקפה הוכתרו בהצלחה חלקית; הדברים שנתגלו בסיורים - בעיקר הימצאות רכב, חלקו זחלי - רק חיזקו את ההנחה המודיעינית כי שני המשלטים מוחזקים על-ידי פלוגת מפקדה ושרותים וכי כיבושם לא יהוה בעיה קשה ביותר והוא בתחום יכולתה, מבחינת יחסי-הכוחות, של פלוגה אחת.
"לכן, החלטתי על התכנית הבאה:
"תנועה מג'וליס דרומה-מערבה עד לסביבת גבעה 71.7, שם תוצב חסימה על-ידי כוח עצמאי בן שתי כיתות בערך (מפלוגה ד') וחוליית חבלנים; חצית כביש מג'דל-פלוג'ה, ותנועה ממערב למזרח, מדרום לכביש, עד להצטלבות; היערכות לכיבוש שני משלטי ההצטלבות כאשר מחלקה אחת ערוכה להסתערות על הדרומי מדרום, מחלקה שניה - על הצפוני ממזרח, ומחלקה שלישית - כעתודה וכאבטחת איזור-הפעולה בעיקר כלפי אפשרות תגבור מכיוון כאוכבה בדרום".
התכנית הנ"ל הובאה לידיעת מפקדי-המשנה בתדריך שנערך ערב הפעולה. הפלוגה נערכה למסדר, לקראת היציאה, ואחרי שחייליה נבדקו, השמיע מפקדה מתי נאום של ערב-קרב שהסתיים במשפטים הבאים:
"חיילים - עלו והצליחו! העם הטיל על שכמכם את התפקיד להחזיר את המולדת הנגזלת ולנקום את דם אחינו וחברינו לנשק שנפלו בקרב. נקם ומות לפולש!"
הסמל-המחלקתי נתן פלוס מספר:
"גם כשסיים מתי את דבריו איש לא זע והשקט המשיך לשרור. רק העינים כמו פנו אינסטינקטיבית דרומה לעבר הנגב המנותק - שהלילה ייקבע אם תפרץ אליו הדרך אם לא.
"בינתיים הגיעו כלי-הרכב וניתנה הפקודה לעלות עליהם. תוך זמן קצר הגענו לג'וליס. כאן ירדנו מהרכב, נערכנו למסע, כשבראשנו סיירי הפלוגה, במבנה 'ראש-חץ' ובשעה 162030 יצאנו לדרך. ידענו - יום 'שמחת-תורה' היום; בבית יושבים הורינו לארוחה וליד השולחן כיסאותינו ריקים; מי יודע כמה מאלה ישארו ריקים לנצח?
"ההליכה היתה קשה והפלוגה התקדמה לאטה. מפעם לפעם היינו עוצרים כדי לאפשר לסיירים לבחון את הדרך. הרגעים נדמו כשנים. העצבים החלו להמרט והלב החל לפעום בחזקה; מה גם שלפתע - בשעה 162115 - הודיע הסייר מיכה הג'ינג'י כי הוא מבחין בתנועת אויב בגבעה 71.7."
בעקבות ידיעה זו הוחלט לחצות את הכביש קרוב יותר למשלטי-הצומת.
הפלוגה אך חצתה את הכביש דרומה וטרם הרחיקה לכת, והנה - בשעה 162130 - פתחו המרגמות הכבידות שלנו בהרעשת גבעה 113. תגובת המצרים במשלטי הצומת היתה אופינית: הגם שאין להניח כי הבחינו בודאות בתנועת הפלוגה, החלו יורים לכל עבר. כדורים מספר פגעו בקרבת הפלוגה, שהגבירה קצב תנועתה. שלמה ברגר, סמל מחלקתי של צבי קריביצקי נפגע בבטנו; החובשים חשו אליו. מתי, שלא רצה לאבד רגע מיותר, המשיך להניע את הפלוגה, בהשאירו את החובשים מאחריו.
דוקא בהגיע הפלוגה לשטח ההיערכות, כמה מאות מטרים מדרום למשלט הדרומי, בסביבת כביש הצומת - כאוכבה, שככה אש האויב. הדבר הוכיח, כי הפלוגה לא נתגלתה. רוח החיילים עלתה והוחל בהכנות להסתערות. המ"פ מתי הציב את מחלקתו של בני לאבטחת איזור-הפעולה בעיקר כלפי דרום. מחלקתו של דן פרנקל הועברה צפונה ונערכה לפריצה אל משלט-הצומת הדרומי מדרום, ואילו מחלקתו של צבי קריביצקי נשלחה משהו צפונה-מזרחה, כדי לפרוץ למשלט הצפוני ממזרח. אותו זמן עצמו ביקש מתי להפעיל את אש המרגמות הבינוניות; אלא שדוקא אז התברר לו שמכשיר הקשר, שלא הופעל עד כה לצורך שמירת דממה אלחוטית - התקלקל. יהודה המג"ד, שתמה על שמתי לא נכנס לרשת, הפעיל את המרגמות בהתאם ללוח-הזמנים שנקבע מראש ומ-162220 החלו המרגמות בפעולה. היה זה ממש ברגע שמתי היה זקוק לאשן; אולם ברור שהוא לא יכול היה "לתקן" אש זו, לרכזה ולחדשה בהתאם לצרכיו. משפסקה אש המרגמות בשעה 162240, החליט מתי לעבור להסתערות ונתן את הפקודה לכך למחלקתו של דן פרנקל - זו שצריכה היתה לפרוץ למשלט-הצומת הדרומי. אולם נראה שראשונה להסתערות היתה דוקא מחלקתו של צבי קריביצקי, ודוקא על המשלט הדרומי ובניגוד למתוכנן. ומעשה שהיה כך היה:
צבי קריביצקי, הזכור יותר בשמו "הארי", הוליך את מחלקתו - באגפו של משלט-הצומת הדרומי, ממזרח, כדי לתקוף את זה הצפוני - כאשר לפתע נפתחה עליו אש תופת ממשלט-הצומת הדרומי והצפוני כאחד. כאיש המארינס האמריקאי לשעבר וכמפקד אמיץ שהוכיח עצמו עוד בעבר לא התבלבל - ואם כי הפקודה שניתנה לו היתה לכבוש את המשלט הצפוני, הסתער בראש אנשיו דוקא על המשלט הדרומי, אליו היה קרוב יותר אותה שעה ושעל-כן סיכן אותו יותר. הסתערותה שבאה מכיוון צפון-מזרח, נעשתה בזריזות ובמרץ רב ולא עברו דקות ספורות וכבר מצאו את עצמם אנשי מחלקתו של צבי מעבר לגדר המשלט בתוך חפירות האויב. וזאת לזכור: מאחר שהידיעות על המשלט לא מסרו דבר על גידורו, לא נלקחו על-ידי אנשי פלוגה ב' - כל טורפדו-בנגלור, והמעבר על-פני הגדר נעשה בדרך הקשה של בין זחילה ובין דריסה.
בעוד אנשי מחלקתו של דן פרנקל נמצאים מול גדרו הדרומית של המשלט הדרומי, כבר היו אנשיו של צבי מנהלים עם האויב בשוחותיו קרב פנים-אל-פנים, בו לקחו חלק הרימון, התת-המקלע והכידון.
המ"פ מתי פלד ממשיך לספר:
"בניגוד למחלקתו של צבי, איש המח"ל, שנתקלה באש וחלפה על פני גדר-המשלט המזרחית ומתחתיה נעצרה מחלקתו של דן פרנקל ליד הגדר הדרומית; בשל אש צולבת של שני מק"בים מסוג ויקרס שהיו מוצבים באגפי אותה גדר ומשום שברגע המכריע, עת נפלו חיילים ארצה מעצמת-האש באמצע הסתערותם, לא הורגשה למדי ידו של מפקד המחלקה. מפקדי-המשנה שלו, חלקם נפצעו וחלקם דממו - ומכל מקום ההסתערות לא חודשה וחלף ומן יקר. מרגע לרגע. נעשה המצב מסוכן יותר, כה גם שהאויב הכניס לפעולה מרגמות. בשלב זה החלטתי לקחת את הענינים בידים ופקדתי על אחד ממקלעני המחלקה לחסל את המק"בים של האויב. הלז - אחד מהבלתי בולטים בפלוגה, חייט לפי מקצועו, מרכיב משקפים וסובל מיחושים - גילה עוז בלתי רגיל: הוא התרומם, הצמיד מקלעו אל מותנו והחל מסתער לעבר עמדת המק"ב, שנמצאה באגף המערבי של הגדר הדרומית, תוך שהוא ממטיר צרורות ארוכים. צרורותיו חיסלו את צות המק"ב. המק"ב השני, זה שהיה מוצב באגף המזרחי של הגדר הדרומית, חוסל סמוך לכך על-ידי אחד מחיילי המחלקה של צבי, שכבר נלחמה, כאמור, בתוך המשלט. בכך נפתחה הדרך בפני המחלקה של דן פרנקל, וכמו מחלקתו של צבי חדרה אף היא למשלט פנימה והחלה מנהלת קרב פנים-אל-פנים. האויב שוב לא גילה התנגדות ראויה לשמה והחל בורח כל עוד נפשו בו, בהשמיעו קולות פחדים ובהותירו אחריו נשק רב ובכללו 7 נושאי-ברן, 2 מק"ב ויקרס, 5 פיאטים, כ-10 ברנים, מספר רב של רובים, תחמושת ורימונים לרוב.
"כמות שלל זו, שאליבא דאמת לא נקבעה במדויק בסערת הקרב, הראתני מיד לדעת, כי חלה טעות גדולה בהערכת כוחו של האויב במשלטי הצומת. על-כן החלטתי לא למהר ולהטיל את מחלקת העתודה שבפיקודו של בני - לכיבוש המשלט הצפוני, אלא לארגן תחילה את הכוח שכבש את המשלט הדרומי ואת ההתבססות בו - מה גם שנוכחתי כי בחום מזגם עמדו הלוחמים, לפחות במקרה אחד, להשחית את נושאי-הברן של האויב, ששוב לא סיכנו אותנו, על-ידי פצצת פיאט. קראתי, איפוא, למפקדי שתי המחלקות וחילקתי ביניהם את האחריות לגזרות ההתבססות וההגנה במשלט. הוריתי לצבי ומחלקתו להתבסס ולהגן על חלקו הצפוני והמערבי של המשלט; ואילו על דן ומחלקתו הטלתי משימה דומה לגבי חלקו הדרומי והמזרחי.
"נראה שמפקד האויב אף הוא לא טמן ידו בצלחת. שכן עוד אנו מתארגנים - פתח האויב בהתקפת-נגד. זו נשענה על בסיס-אש של תותח נ"ט ושני מקלעים בפאתו הצפון-מערבית של המשלט, שטיהורה לא הושלם עדיין, ובאה בעיקרה ממערב, כאשר אש ממשלט-הצומת הצפוני תומכת בה. נטלה בה חלק מחלקה מצרית, מצוידת בשפע של רימונים. אלה הוטלו על-ידי אנשיה מטוחים קצרים, וגרמו אבידות קשות בעיקר למחלקתו של צבי. הנפגעת העיקרית היתה כיתתו של שאול שצר. צבי, שחש אליה לבחון את הדברים מקרוב, נפצע אף הוא ואיבד אחת מעיניו. כמוהו, ובאותה עמדה עצמה, נפצעתי אף אני. עתה נותר במקום כמפקד שלם בגופו, רק שאול שצר.
"שאול הפעיל את מקלע כיתתו כנגד בסיס-האש של האויב. כן ידה עם אנשיו המעטים, שעוד נותרו שלמים בגופם, רימונים על האויב. כשמלאי רימוניהם אזל מקץ זמן קצר, חיפש שאול אחר מלאי רימוני-האויב ואמנם מצא מחפורת ובה מחסן רימונים בלתי-חמושים. בזריזות רבה ערך כמות בלתי מבוטלת של רימונים וכשהוא נעזר באחד הסיירים שנקלע למקום, חילק אותם בין אנשי המחלקה כולה. היה זה למועד, כי בעזרת רימונים אלה נהדפה התקפת-הנגד של האויב שהצטיינה במהירות ביצוע ובעקשנות. אולם שאול שצר עצמו, שזכות רבה לו בהדיפת-ההתקפה, נהרג. את מקומו תפס סגנו הסמ"כ ישראל מנדל. הוא אסף אליו את רימוני-היד של חבריו ההרוגים והפצועים, קפץ מהחפירה לעבר המצרים, הטיל בהם רימוניו בזה אחר זה, חזר על מעשהו בשנית ובשלישית - והפיל באויב חללים רבים. אלא שבנסיונו השלישי נפגע ברימון-יד מצרי וכף רגלו נקטעה. בכוחות עצמו זחל בתעלה לעבר נקודת האיסוף שנקבעה בבונקר בדרום-המשלט, כרך רצועת מימיה סביב ירכי, תחב סמרטוטים לפיו לבל יזעק ושכב עד לפינויו שעות רבות לאחר מכן, מבלי שהוציא מפיו ולו זעקת כאב אחת."
הבעיה שנצבה עתה לפני מתי היתה - האם לשמור את מחלקת העתודה לכיבוש הצומת הצפוני או לתגבר בה את שתי המחלקות שבצומת הדרומי?
צבי קריביצקי הציע לסגת בחיפוי מחלקת העתודה, בטרם יהיה מאוחר מדי. שיקוליו לכך היו "כבדים" למדי: קרוב לשליש מאנשי הפלוגה - הרוגים ופצועים, בתוכם מפקד הפלוגה והוא עצמו; המשלט הצפוני לא נכבש וקרוב לודאי שלא ייכבש, לא כל שכן אם תוכנס מחלקת העתודה לפעולה במשלט הדרומי; האויב עורך התקפות-נגד קשות אשר בהתאם למנהגו, יתעצמו דוקא בשעות היום.
אולם מתי קיבל דוקא את דעת סגנו שהיתה כדעתו-הוא: להכניס לקרב במשלט הדרומי את מחלקת העתודה של בני, כדי למלא בה את האבידות שחלו בעיקר בשורות מחלקתו של צבי. כיון שכך שלח את הרץ האישי שלו, מיכה הסייר, כדי לקרוא למחלקת העתודה ולהכניסה לקרב.
בני הרפז, מפקד מחלקת העתודה, מספר:
"כאשר הגיע אלי מיכה הסייר, והודיע לי שאניע את המחלקה כדי לתגבר את כוחותינו במשלט הצומת הדרומי, אספתי במהירות את המחלקה, ערכתיה במבנה מתאים וחציתי עמה את המשלט מדרום לצפון, תוך-כדי היתקלות בפצועים והרוגים רבים מאלה שקדמו לנו, בעיקר מקרב מחלקתו של צבי. היות שתפקידי היה לתגבר את המשלט, התחלתי מפזר את אנשי בעמדות שנתפסו על-ידי מחלקתו של צבי; אלא שבינתיים פתח האויב בהתקפת-נגד עזה שפגעה ברבים מאנשי ואני בתוכם (נפצעתי בצרור בין צלעותי). צעקתי בקול לסגני מורדו שיקבל את הפיקוד וזחלתי בכוחות עצמי לעבר הבונקר בדרום המשלט, בו נתרכזו פצועי הפלוגה. מורדו לא הגיע למועד ואת הפיקוד קיבל על עצמו, בהתאם לבקשתי ולהחלטת המ"פ, הרס"פ ברוך.
"בבונקר הפצועים היה מצב הענינים קשה ביותר, בעיקר בשל העובדה שלא נמצאו עמנו חובשים. אולם הפצועים - בתוכם פצועים קשה - לא זעקו. אדרבא, הם סייעו איש לרעהו."
הכנסת מחלקתו של בני לפעולה באה למועד, כי הודות לה נהדפה התקפת-הנגד השניה של האויב; אך מצב הפלוגה היה עדיין קשה. לפלוגה לא היה קשר עם מטה-הגדוד ועם שאר כוחותיו, משום שמכשיר האלחוט היה מקולקל; משלט-הצומת הצפוני לא נפל וכרסם הספק, שמא קרה כדבר הזה גם עם משלט 113. במקרה כזה היה ברור שהפלוגה תשאר מנותקת בעומק שטחו של האויב ותהיה צפויה, עם עלות אור היום, להתקפות אויב שיכריעוה. אור היום היה הופך את ניתוקה הטופוגרפי לניתוק טקטי בעל יתרונות מוחלטים לאויב, כך שלא היה מנוס מנסיגתה של הפלוגה לפני עלותו. מאידך-גיסא, מצב בו היה משלט 113 כבוש בידינו - היה שם את המצרים במשלט-הצומת הצפוני בצבת שסופה להכריעם גם בלי התקפה עליהם; זאת כמובן רק אם תובטח עמידת הפלוגה שבצומת על-ידי תוספת לוחמים ונשק. כן היה הכרח - בחינת שאלת חיים או מות, שלא לדבר כלל על סבל - לפנות את פצועי הפלוגה הרבים. לאור כל אלה החליט מתי לשלוח שניים מאנשי הפלוגה, בתוכם סיטי הסייר, לעבר מטה הגדוד - כדי לחדש עמו את הקשר, למסור לו על מצב הפלוגה, לבקש את עזרתו ולברר את מצבם של שאר כוחות הגדוד.
קרוב לשעה 170200 הגיעו סיטי וחברו למטה-הגדוד במשלט 105, לאחר שעשו את דרכם בספק ריצה, ספק הליכה באותו ציר-תנועה בו הגיעה הפלוגה מג'וליס למשלט-הצומת הדרומי. היה זה, לכל הדיעות, ציר-תנועה ארוך ביחס לציר המתבקש ממשלטי הצומת לגבעה 105; אלא שכאמור לא היה ברור כלל אם השטח שבין הצומת לגבעה - שלא לדבר על הצומת הצפוני - נקי מאויב.
יהודה ואלך, מפקד הגדוד, סיפר כי כאשר הובאו בפניו שליחי פלוגה ב', היו הם נרגשים מדי מכדי שאפשר היה להציל מפיהם תיאור של ממש מן הנעשה בפלוגה זו. הם ידעו ספר שמכשיר הקשר של הפלוגה יצא מכלל שימוש, שמשלט-הצומת הצפוני לא נכבש ושמשלט הצומת-הדרומי עומד בפני התקפות-נגד עזות ולפי שעה מחזיק מעמד. אולם הם לא ידעו למסור דבר על עוצמתו של האויב התוקף. כן לא גילו בטחון ונכונות למצוא בחושך את הדרך הקצרה מגבעה 113 ליחידתם.
בין כה וכה מצאו אנשי פלוגה ב' בתוך הכל-בו של אחד הויקרסים שנתפשו-"פלייר". באמצעותו עלה בידי האלחוטאי של הפלוגה לתקן את מכשירו וליצור את הקשר עם המג"ד. היה זה ממש בעת בה היה יהודה מתלבט בשאלה, לאור האינפורמציה הקלושה שנמסרה לו על-ידי שליחי פלוגה ב', מה עלול להיות מצבה וכיצד לשפרו.
יהודה ואלך, המג"ד, מספר:
"כשקראני הקשר לפתע למכשיר בהודיעו שמתי חפץ 'שיחת מפקדים' היתה השעה 170230.
"מתי תיאר את המצב: המשלט הדרומי בידיו והוא מתבצר בו; יש לו הרבה נפגעים ולכן אין בכוחו לכבוש את המשלט הצפוני, שנמצא בידי האויב ושהנו, כפי הנראה, חזק משהערכנו.
"הודעתי מיד למפקד החטיבה על המצב וזה אישר להסתפק בהחזקת גבעות 113 ו-100 בלבד. הצעתי למתי לסגת. הוא התנגד לכך ונימוקיו עמו: כשליש מאנשיו נפגעים, ביניהם רוב המפקדים והוא בתוכם; אין מי שישא את הפצועים; והעיקר - קיימת סכנה כי בשל העובדה שבעוד זמן קצר יפציעו דמדומי הבוקר, יהיו אנשי הפלוגה הנסוגים צפויים בדרכם לאש מדויקת של האויב מהמשלט הצפוני. זאת ועוד - הוא בטוח שיעלה בכוחו להחזיק מעמד עד שנצליח לכבוש את המשלט הצפוני ולהתחבר אליו.
"לאור נימוקיו אישרתי את החלטתו והבטחתי לסייע לו באש, אם יצטרך לה. מיד לאחר מכן הודעתי למפקד החטיבה על החלטתי להשאיר את היחידה המנותקת במשלט הצומת הדרומי, אך דרשתי ממנו, נוסף ליחידת שועלי שמשון שהועמדה לרשותי, גם פלוגה נוספת 'טריה', למקרה שיהיה צורך לכבוש, עקב התפתחות מיוחדת, את משלט הצומת הצפוני במשך היום; ואכן קיבלתי מיד את פלוגה ב' של גדוד '2'."
פלוגה זו נשלחה לכבוש את משלט-הצומת הצפוני רק בליל 17/18 באוקטובר. נראה שהסיבה לכך קשורה בפסיכולוגיה של "היום - למצרים והלילה - לנו"; אלא שבשל כך, צריכה היתה פלוגתו של מתי לעמוד ביום 17 באוקטובר במבחנים קשים של תנאי ניתוק, כשעמה פצועים רבים.
אין להסיק מכך שלא נעשו מאמצים להתחבר עם הפלוגה מוקדם יותר. אדרבה, נסיון התחברות בוצע עוד בליל 16/17 באוקטובר, בעזרת יחידת שועלי-שמשון שהועמדה לרשות מג"ד "1". נסיון זה - שכפסע היה בינו ובין ההצלחה - נכשל.
דוד אלפלנג (פלג), מפקד מחלקת החבלה של גדוד "1", מספר:
"בשעה 170245 בערך, נקראתי אל המג"ד בגבעה 113. הוא הטיל עלי לפנות את הדרך לצומת והסביר לי את חשיבות הפעולה לאור מצבה הקשה של פלוגה ב', במיוחד באשר לפצועים. הועמד לרשותי ג'יפ, נהוג בידי ראובן מסיירי הגדוד, וכן הסייר ז'ק לוי והקשר יצחק'לה. זה האחרון צריך היה להעביר מכשיר קשר לפלוגה ב' שמכשירה המקולקל תוקן אמנם, אך מצבו לא הניח את הדעת.
"בהגיענו למרגלות גבעה 103 - כ-400 מטר ממשלט-הצומת הצפוני - הבחנתי בבורות שנפערו בכביש ודרומה להם גדר החוצה אותו. קפצתי מן הג'יפ לבדקם וגיליתי מוקשים שהיו מונחים בבורות בגלוי. מבלי לאבד רגע התחלתי להוציא את המוקשים מהמקום והנחתים לצד הכביש. עודי עוסק בכך, הגיעה בעקבותינו יחידת שועלי שמשון כשבראשה הסמג"ד שלנו. הוא שאלני לפשר עצירתי. הסברתי לו את הדבר ולאחר מכן השלמתי את פינוי המכשול תחת אש חזקה למדי, בעיקר של רובים, מצד משלט-הצומת הצפוני.
"עם פינוי המכשול המשכנו בתנועה לעבר הצומת, אך במרחק לא רב נתקלנו בגדר שניה מול מקום התחברותה של דרך-העפר החוצה את גבעה 113 עם הכביש. כאן הבחנו בדמותו של אדם שנתגלתה לנו מיד כזו של שרגא גפני, החבלן. לבקשתו לעזור לו - באמצעות הג'יפים - בחילוץ פצועים שנשארו בשטח, הסברתי לו שעלינו להתחבר עם מתי. דבקים במטרה פירקנו, איפוא, את המכשול השני וכשאנו מואצים על-ידי הסמג"ד, המשכנו במהירות בתנועה לעבר הצומת. בתנועתנו, נתקלנו באש חזקה מאוד של המצרים, בתוכה אש מק"בים ואש תותח דו-ליטראות - ואך בדרך פלא לא נפגענו. לא עברו דקות ספורות וכבר מצאנו עצמנו ממש ליד צומת הכבישים, ורק כפסע היה בינינו לבין פלוגה ב'. להפתעתנו נתקלנו כאן בשלושה נושאי-ברן מצריים, שחסמו לנו את דרכנו ובקושי הצליח ראובן, הנהג, לבלום מכוניתו בעוד מועד.
"הסמג"ד, שנסע בג'יפ שמאחורי, פקד לפתע על כולנו לקפוץ לתעלות שלצד הכביש ולתפוס מחסה. עד שאנו עושים כך, החלו נושאי-הברן במרוצת טירוף לעבר עיראק-סווידאן. כך שדבר לא עמד בפנינו - אולם הסמג"ד החליט, לנוכח אש אויב שהונחתה עלינו, שמוטב לנו לסגת על עקבותינו. סובבנו את הג'יפים והחילונו 'לטוס' לכיוון ג'וליס."
נסיון ההתחברות של הגדוד עם פלוגה ב' בעזרת יחידת שועלי שמשון לא התממש בשל פרשה תמוהה למדי של נסיגה הדדית של שני צדדים מתמודדים, (ג'יפים ונושאי-ברן) שאיש מהם לא פגע במתנגדו - ולא נותר לפלוגה ב' אלא לעשות לעצמה.
אותה שעה שבה נעשה נסיון זה היה האויב מבצע התקפת-נגד שלישית נגד פלוגה ב'. התקפה זו, שנכנסה לשחר, חסרו לה העוז והתנופה של השתיים שקדמו לה. יתר על-כן, עם ראשית הפציע אור-היום לקחו יוסף ועדיה ושמוליק, שני מ"כים ממחלקתו של בני שנותרו שלמים בגופם, כמה מאנשיהם וטיהרו את התעלה החיצונית הצפונית-מערבית. מלאכתם, בשלב זה, לא היתה קשה במיוחד, כי האויב נשבר ומכל מקום התיאש, ואנשיו שהחזיקו ב"מעוז" בסביבות תותח הנ"ט בפאתו הצפונית-מערבית של משלט-הצומת הדרומי, נסוגו לעבר זה הצפוני, בהותירם אחריהם במשלט הדרומי שלושה שבויים - בתוכם סמל-מק"ב שעוד ידובר בו.
סילוק אחרוני המצרים מהמשלט הדרומי, חולשתה של התקפת-הנגד השלישית שלהם והרצון להשתלט על הצומת הצפוני ולהתחבר עם כוחות הגדוד במשלט 113 - הולידו את הרעיון לבדוק מה המצב במשלט הצפוני. לצורך זה נשלחה לשם חוליה בפיקודו של מיכה הג'ינג'י, הסייר. הוא התקדם למשלט הצפוני בראש אנשיו ושום דבר לא אירע. מעודד המשיך בהתקדמות, הגם שחבריו תבעו ממנו לחזור. אמיץ היה, אך הדבר עלה לו בחייו: לפתע נפתחה אש אויב עזה; פצצת מרגמה נתפוצצה לידו ומשפג עשן התפוצצותה נראה מיכה זוחל חזרה, כושל ונופל. חבריו לא יכלו אלא לדוח על מותו ועל כך שעדיין מצוי אויב בעצמה ניכרת במשלט-הצומת הצפוני.
התמונה היתה ברורה: הפלוגה מנותקת. לא נותר לה אלא להיבנות משלל האויב ולהתארגן להגנה לקראת התקפות-הנגד הצפויות שלו. וכך עשתה. החיילים חיפשו אחר אוצרות הנשק, התחמושת, המזון והמים שהותיר אחריו האויב; ריכזו את הפצועים, בהדרכתו של הרס"פ ברוך, לבונקר שהועד לכך; שיפרו את עמדותיהם החדשות וערכו נשקם, זה שלהם וזה של האויב, להגנה. 8 פיאטים ורובה נ"ט הוצבו כלפי מערב ויצרו "חומה נ"ט" לכיוון זה של התקפת-נגד צפויה. הברנים המצריים חולקו בין כל העמדות כשלידם כמויות תחמושת עצומות. מישהו ניסה אפילו ל"טפל" בתותח הנ"ט ואחרים ערכו "קורס מזורז" במק"ב ויקרס. כאן היה להם לעזר רב סמל-המק"ב המצרי, שמורדו שכנע אותו באמרי שפר - "גורלך גורלנו, לא תצא מפה חי אם לא נעמוד בפני התקפות-הנגד" - ובאיומים כאחד, למלא את מלאכתו באמונה. ואכן הלז עשה עבודה טובה ומכל מקום אפשר היה בהחלט למלא בויקרסים את חסרון שני המק"בים מסוג באזה שצריכים היו להגיע למשלט ולא הגיעו. הם אף הספיקו למלא תפקיד חשוב כבר בשעות הבוקר המוקדמות של ה-17 באוקטובר, בפגעם במספר מצרים שניסו להמלט על נפשם ממשלט-הצומת הצפוני.
תחת שייקטלו אלה באש המק"ב בנסיונות יאוש של בריחה - הוצע לסמל-המק"ב המצרי לצאת לעבר חבריו בצומת הצפוני ולשכנעם בצורך שבכניעה בכבוד, שרק היא תבטיח להם חיים. משוכנע אישית בדרך המוצעת יצא הסמל לעבר הצומת הצפוני עם עלות אור-היום והחל דובר אל חבריו בשפתם ומדבר אל לבם להכנע. כמה מהם החלו צצים מתוך שוחותיהם, אף החלו צועדים לעבר הצומת הדרומי במטרה להכנע. עוד מעט אפשר והיה גל הכניעה אוחז בכל המצרים הנותרים בצומת הצפוני, אלא שאז נפתחה לפתע אש מעבר אותו משלט על ההולכים בדרך הכניעה ועל משלט הצומת הדרומי, שכתוצאה ממנה, ומחילופי האש שהתפתחו בעקבותיה, נהרגו מספר מצרים, בתוכם סמל-המק"ב עצמו. עובדה זו הוכיחה כי חזקה על מפקד הצומת הצפוני, להוסיף ולהחזיק מעמד.
בענין זה היה יוצא דופן. זאת לומדים אנו, בין השאר, מתוך קטע מזכרונותיו של עבד-אנ-נאצר, שהתפרסמו בגליון ה-30 במרס 1955 של העתון אח'ר סאעה. בקטע זה מעלה עבד-אנ-נאצר הסבר מענין לנפילת משלטי 113 ומשלטי-הצומת, ממנו מתבלטים ליקויי הפיקוד המצרי. להלן דבריו: "מתחם צומת עיראק-סווידאן היה מופקד בידי הגדוד ה-9, אך מפקד הגדוד הזה נמצא אותה שעה בחופשה; סגן מפקד הגדוד נהרג מפגיעה ישירה של פצצת מרגמה; המפקד השלישי הסתלק במכונית ונשאר באסמעיליה - ואילו המפקד הרביעי נטש את גדודו והצטרף למפקדה הכללית במג'דל...