מורשת קרב, הנצחה ואנדרטאות

מ"פ ג', יוש, מספר:
"האפשרות שמשלט 113 יהוה את משימת פלוגתי הועלתה על-ידי המג"ד בפגישת מ"פים זמן ניכר למדי לפני מבצע יואב. בפגישה זו סקר המג"ד את אי-הצלחת כוחותינו בכיבוש יעדי אויב מבוצרים בהדגישו, כי הביצורים וחגורות-האש שהקיפו את המוצבים הם הגורם לכך. בדיון הועלו הצעות שונות, ביניהן האפשרות של הסתערות כידונים עם שחר. אני לא גרסתי התקפה עם שחר והעדפתי התקפת לילה; וזאת - תוך הסתערות בכמה גלים, על-מנת להתמיד ברציפות ההסתערות. לקראת אפשרות זו כוונו אימוני הפלוגה.
"שעה שהפלוגה היתה עוסקת באימונים בסואפיר, היו סייריה ומפקדי-המשנה הנבחרים שלה - ובראשם יעקב ארנון - עוסקים בסיורים תכליתיים שכונו לאותה אפשרות-התקיפה בה בחרתי: יציאה מג'וליס, איגוף ממערב והסתערות מדרום-מערב, בין הצומת-הצפוני לבין גבעה 103 - שתאפשר השתלטות מידית על השטח החיוני של היעד, הוא כיפת 113. זאת - על-אף הסיכון שבתנועה למרגלות הצומת-הצפוני.
"הסיור הראשון של סיירי הפלוגה, בפיקוד יעקב ארנון, יצא במטרה לבדוק אפשרות המעבר בין הצומת-הצפוני וגבעה 103 וכן למען בדוק את טיב ביצורי גבעה 113. הסיור הצליח ואימת את אפשרות המעבר וכן הביא ידיעות על טיב גדר היעד.
"דרך אגב, בשעת סיור זה נתפש בקרבת המשלט ערבי זקן שבנו עבד עבודות-כפיה במשלט 113. ערבי זה מסר אינפורמציה מענינת על המשלט.
"בסיור הבא יצאו הסיירים לבדוק את טיב הערוץ שבין גבעה 113 וגבעת הצומת-הצפוני - והאם הוא מטווח (בעזרת גילוי סימנים-מעידים - הלא הם זנבות פצצות-מרגמה), וכן כדי לגלות אם ניתן לבצע חיתוך שקט של הגדרות בקטע זה. גם סיור זה הצליח והידיעות שהובאו הביאוני למסקנה כי בשעת צורך - באם ניתקל באש מהצומת-הצפוני - נוכל לנצל את הערוץ לתנועה מוסתרת מפני אש שטוחת-מסלול משם.
"הסיור האחרון נעשה סמוך לפעולה, בהשתתפות הסיירים ומפקדי יחידות-המשנה, להכרת ציר-התנועה, מג'וליס לשטח-ההיערכות, במדוייק.
"לאור הידיעות מהסיורים וידיעות קודמות סוכמה תכנית הפלוגה: - יציאה מג'וליס; תנועה במקביל לואדי שממערב לכביש ג'וליס-כאוכבה עד לשטח-ההיערכות לגיא שבין הצומת-הצפוני וגבעה 103; התקדמות לעבר היעד במבנה-הסתערות, בעוד אש הארטילריה המעסיקה את היעד מגיעה לשיאה; פריצת גדרות והסתערות בשלושה גלים, כל גל - מחלקה.
"הגל הראשון, בפיקודו של דוד ביטון, היה צריך לחתוך את הגדר בשתי נקודות, ולהגיע עד לשולי כביש ג'וליס-כאוכבה. בו בזמן צריכים היו החבלנים שצורפו לפלוגה, להניח 'טורפדו-בונגלור' בשתי נקודות, על מנת לפרוץ את הגדר פרצות נוספות עם פתיחת ההסתערות של הגל הראשון, וזאת - כדי לאפשר הסתערות הגל השני, בפיקוד דוד הירשלר. הגל השלישי בפיקוד יחיאל שרון, הה צריך להשאר כעתודה קרובה בערוץ הואדי; ואילו מטה הפלוגה היה צריך לנוע בין הגל הראשון והשני.
"אשר לכיבוש: המחלקה הראשונה צריכה היתה להאחז בקו החפירות הדרומי-מערבי של כיפת 113; המחלקה השניה - לעבור מימין (ממזרח) לראשונה ולהשתלט על החלק המזרחי של הכיפה, ועל-ידי כך לנתק את שאר כוח האויב שבחלק הצפוני והצפון-מערבי שלה; ואילו המחלקה השלישית היתה צריכה לחסל כוח זה.
"עם כיבוש גבעה 113, היתה צריכה כיפתה להיהפך למעין בסיס-אש של מקלעים, שבסיועם תבוצע התקדמות בקו החפירות ממערב למזרח, בואך גבעה 100. לתפקיד זה חשבתי להיעזר בפלוגה ד', אשר המג"ד הקצה מראש כתגבורת להשתלטות על היעד. קודם-לכן היתה צריכה אותה פלוגה - כפי שנקבע בפגישה מסכמת במפקדת הגדוד - לחפות על הסתערות פלוגתי באש מקלעים ומרגמות "2, הן לעבר גבעה 113 והן לעבר הצומת-הצפוני. פרטים נספים שנקבעו בפגישה המסכמת - היו:
* שיתוק עמדות האויב הצפוניות ע"י אש מק"בים שלנו.
* מתן אש ארטילרית לחיפוי על תנועתנו משטח ההיערכות עד לפריצת הגדר - כשהפקודה לכך ניתנת ע"י קריאה ישירה ממני באלחוט, או בהתאם ללוח-זמנים במקרה והקשר לא יפעל.
* העתקת האש הארטילרית לעבר חלקו השני של היעד: גבעה 100 - עם ההסתערות על כיפת גבעה 113.
* השהית הסתערותה של פלוגה ב' על הצומת, עד התחלת ההסתערות שלנו, כדי לאפשר לנו את גורם ההפתעה באשר לכיוון ההסתערות.
"ב-16 באוקטובר, אחה"צ, כונסה כל הפלוגה כדי להסביר לה את שיטת-ההתקפה. אותו זמן היה הרכבה כלהלן:
* מחלקת אנשי גח"ל מקפריסין, ללא נסון-קרבי, שהגיעו לפלוגה כחודש לפני המבצע; פיקד עליה דוד ביטון. הלז, שטרם עבר קורס-קצינים, היה מנוסה-קרב ומ"מ מוכשר, שהוכיח עצמו עוד ב'בית-הקרן-הקיימת'. כסגנו שימש יעקב ארנון; מפקדי הכיתות שלו - שלושה מ"כים מותיקי הפלוגה. בסה"כ - 32 איש.
* מחלקה שניה, שריכזה את שארית ותיקי הפלוגה, ביניהם פרטיזנים לשעבר, בפיקוד דוד הירשלר. בסה"כ 30 איש.
* מחלקה שלישית, של אנשי גח"ל ללא נסיון-קרב שנמצאו בפלוגה מזה חודשיים, בפיקוד יחיאל שרון, - איש אצ"ל לשעבר, - ועמו מ"כים מותיקי הפלוגה. בסה"כ - 30 איש.
* חולית סיירים, פאר הפלוגה, שמספרם הגיע באותו זמן ל-3 בלבד וביניהם חיימקה מסורי הסייר, אשר במהלך הקרב שימש לי רץ אישי."
על התדריך שניתן לפלוגה, מספר שרגא גפני - סמל-החבלה שצורף אליה:
"הפלוגה כולה היתה מכונסת במערה-פרדס מול לוח. מעל היושבים התאבך ענן קל של עשן סיגריות. יוש, חגור לקרב כאורח הצלפים ובידו מוט ארוך, פסע אל הלוח. חבט במוט חבטה של ממש עלי תרשים הגבעה וקרא בקול: 'בחורים, הלילה נכבוש את גבעה 113'. אחר כך סב לאחור ואמר: 'ולאחור הולך רק תיש'.
"מקץ הפסקה קצרה המשיך בדבריו והסביר את הכוונה הכללית של הפעולה. הוא הדגיש כי הצלחתנו או כשלוננו יחרצו את גורל הנגב. עתה עבר להסביר את הבטחת איזור הפעולה, את הסיוע 'הרחוק' של ארטילריה ומק"ב ואת הסיוע 'הקרוב' מצד פלוגה ד' שתתפוס בגבעה 103, את פעולת פלוגה ב' שתסתער על משלטי הצומת - ולבסוף את שיטת הפריצה של הפלוגה ליעדה, גבעה 113. כאן שם דגש על ענין הפריצה השקטה במקרה שהאויב לא יגלה את הפלוגה - ועל ענין הפריצה בעזרת החבלנים המקרה אחר. כן הדגיש את דרך מתן הסיוע הארטילרי ואת דבר העתקתו ביחד עם אש המק"בים, לגבעה 100.
"משסיים, נתן לי את ההזדמנות להדגים זריקת מקל-זריקה. הסברתי שמקל-זריקה סגולתו שמרבה הוא להרעיש אך אינו מזיק, אלא אם כן פוגע הוא בנקלע לידו ממש - ועל כן יפה הוא להסתערות.
"לאחר ארוחת הערב, נערכה עוד 'מועצת מלחמה' אחת, בה נכחו יוש, שלושת מפקדי המחלקות ואני, סמל-החבלה.
"שוב הוצץ בתצלום-האויר ובמפה ובתרשימים שהכינו הסיירים. יוש הצביע על הואדי המשתחל בין משלט הצומת-הצפוני ובין גבעה 103 ומסתעף לפני גבעה 113 לשתי זרועות, המוליכות עד גדר המשלט (שלא היתה לעמשה אלא גדר שחיברה את משלט 113 למשלט הצומת הצפוני) - והסביר, כי מחלקתו של ביטון תנוע בו ראשונה כשבעקבותיה מטה הפלוגה ומחלקתו של הירשלר ואילו מחלקתו של שרון תשאר מאחור במקום ההתפצלות".
יוש ממשיך בסיפורו:
"לאחר תדריך תצלומי האויר נערך מפקד היציאה, הושמעה בו שוב סיסמת הפלוגה 'לאחור הולך רק תיש' - שהשתרשה בפלוגה מאז הנסיגה רבת-האבידות בלטרון ב-13 במאי - ולאחריה ניתנה ההוראה לעלות על כלי-הרכב. ברוח מרוממת עלו הבחורים על המכוניות, שהביאונו תוך זמן קצר לג'וליס. כאן נתתי שוב הוראות למ"מים - ביניהן ההוראה שלא לאסוף פצועים בשלב ההסתערות. הדגשתי, כי הפצועים יקבלו טיפול בהסתערות על-ידי החובשים בלבד, ורק לאחר סיומה המוצלח ייאספו אל נקודת-האיסוף על היעד עצמו."
בשעה 162100 יצאה פלוגה ג' מג'וליס לעבר שטח-ההיערכות שלה, בנועה במקביל לפלוגה ד' ומשהו מערבה לה.
בעוד הפלוגה עושה דרכה לעבר היעד, נפתחה ההרעשה הארטילרית על גבעה 113. קולותיה נעמו לאנשי הפלוגה יען כי הפעם היו הם החוזים כיצד נכתשים מוצבי האויב.
כשעה ומחצה לאחר צאתה, הגיעה הפלוגה אל מרגלות גבעה 103, בקרבת שטח ההיערכות. כאן שהתה כעשרים דקות עד שפלוגה ד' - שמנתה רק שתי מחלקות - השתלטה ללא-קרב על גבעה 103, נערכה משני צדי הכביש החוצה אותה גבעה, והחלה מרתקת באש מקלעים ומרגמות "2 בעיקר את משלט 113. אותו זמן עצמו הציפו את המשלט באש גם המק"בים המוצבים בגבעה 105, ואילו סיירי הגדוד ביימו התקפה מכיוון צפון-מזרח.
אש משולבת זו על מתחם 100-113 עוררה את האויב לפעולה - ולאו דוקא בגבעות 113 ו-100 בלבד, כי אם גם במשלטי הצומת; מה גם שאלה הבחינו בתנועתה של פלוגת מתי פלד - כפי שעוד יוברר מסיפורו של זה.
ממשיך יוש ומספר:
"שעה שפלוגה ד' עלתה על גבעה 103 ופתחה באש על גבעה 113 היתה פלוגתי נערכת למבנה-ההסתערות בפתח הגיא שבין הצומת-הצפוני לגבעות 113-103. המחלקות נערכו במבנה בזו אחר זו. קבעתי מקומי בין המחלקה הראשונה (של ביטון) לשניה (של הירשלר), כשלידי הרס"פ הנאמן קיקי, חיימקה הסייר ששימש לי כרץ אישי, והקשר "שפנדאו"; ואילו סגני - שמואל רוטהולץ - הצטרף למחלקה השלישית (של שרון), מחלקת העתודה. עודנו נערכים והנה נשמעה אש מכיוונים שונים. אש זו הוגברה בהדרגה. כן הואר השטח על-ידי זיקוקים ופצצות תאורה. לא נותרה לפנינו הברירה אלא להיצמד לקרקע ללא זיע והגה, בתקוה שהאויב לא זיהה אותנו בבירור. אך לא עברו אלא שניות אחדות ולפתע נשמעו צעקות 'חובש', 'חובש'. שוכנעתי, כי אין טעם להישאר במקום זה ו'לחטוף' אבידות נוספות. דרשתי, איפוא, מכת-אש ארטילרית נוספת וקראתי אלי את סגני שמואליק רוטהולץ.
"הוריתי לו לנוע עם המחלקה השלישית לעבר הערוץ המקביל לציר-ההסתערות, שהיה משהו פחות מ-100 מטר מאתנו; לתפוש עמדות צפון-מערבית למשלט הצומת-הצפוני - ולפתוח עליו באש מקלעים במשך כרבע-שעה, על-מנת למשוך את תשומת-לב האויב שבו, ואחרי-כן להצטרף אל הפלוגה, למקום-הפריצה המתוכנן. אחר פקדתי על שאר שתי המחלקות לנוע בריצה לערוץ.
"הערוץ, שהיה צר ביותר וחייב תנועה במורכן, הכביד על ההתקדמות, אך בזירוזי הגיעה המחלקה הראשונה עד-מהרה לגדר שלפני היעד כשבעקבותיה המחלקה השניה אותו-זמן כבר הפעילה המחלקה השלישית את נשקה כלפי הצומת-הצפוני. לעומת זאת פסקה אש הארטילריה ממש שעה שהמחלקות התארגנו סופית להסתערות. ביקשתי חידוש האש ל-10 דקות נוספות - והיא חודשה. שוב לא היה טעם במעבר שקט של המחלקה הראשונה; על כן נפרצה הגדר על-ידי החבלנים בעוד ההפגזה הארטילרית נמשכת, ומחלקתו של דוד ביטון פרצה פנימה. עתה פקדתי על המחלקה השניה לפתוח בהסתערות. את חיימקה הרץ שלחתי לפגוש את המחלקה השלישית ולהביאה למקום הפריצה".
דוד ביטון, מפקד המחלקה הפורצת, מספר:
"כשקיבלתי מחלקת טירונים בקלט תל-השומר, כחודש לפני המבצע, לא העליתי בדעתי כי אצטרך לפרוץ אתם, בראש פלוגתנו, לגבעה 113. מוצאם היה מפולין, צ'כיה, הונגריה וצרפת ופרט לשלושה לא ידעו עברית. בתקופת האימונים שכללה פריצת גדר, כידון והסתערות מבוקרת, התחילו להתחבב עלי והתחלתי להאמין יותר ויותר כי יעמדו במבחן, לכשיזדמן להם, בכבוד. אף על פי כן דומה היה לי, כאשר הגיעה טבילת-האש הראשונה, עם היפתח עלינו האש מגבעת הצומת-הצפוני - כי הם לא יעמדו במבחן. שכן, משנפתחה האש והוארו השמים ברקיטות-תאורה, קמה בהלה גדולה במחלקה: חלק מהאנשים השתטח ארצה וחלק התרוצץ חסר-אונים, מבלי לדעת מה יש לעשות במקרה כזה. נרגז הייתי וצעקתי באידיש: 'ליגט!' (לשכב) - ומיד, לכששקעו הרקיטות, המשכתי: 'קפצו לערוץ!'
"הם מילאו פקודתי בזריזות וקפצו לערוץ. כאן ארגנתים מחדש ובדקתי אם לא חסר או נפגע איש מהם. התברר כי כזאת לא אירע.
"עודי מארגן בערוץ את האנשים והנה הופיע יוש ופקד עלי להמשיך בהתקדמות. פתחתי בהתקדמות מהירה לעבר מקום-הפריצה המיועד. הגענו למזלג ערוצים. כאן שלחתי את יעקב ארנון עם כיתתו של נובק לעבר ה'חמור-הספרדי' - מחסום-תיל שהיה מוצב סמוך לדרך-העפר העולה מכביש ג'וליס-כאוכבה אל כיפת 113 - במטרה להתגבר על שומריו ולהבטיח את אגפנו הימני (המזרחי), שה שתפרוצנה דרך הגדר שאר שתי כיתות המחלקה. המשכתי עם שאר המחלקה, כשאנו מנצלים את מזלג הערוצים להתקדמותנו, עד למרחק של כ-15 מטר מהגדר. ממרחק זה התכונתי לשלוח שני חבלנים לפריצת שתי פרצות; אלא שאז התברר לי, כי מצוי עמי רק חבלן אחד - ממרוד - וכי השני נעלם בשעת הריצה לואדי. פקדתי על אנשי להצמיד כידונים - ועל ממרוד לזחול קדימה, עם הטורפדו-בונגאלור. שעה שזחל, וכאשר כבר נתגלה לעיני ברק להבי הכידונים, פקדתי על אנשי: 'כשהוא יפרוץ - נסתער כולנו קדימה דרך הפרצה'. הם הרימו את ידם השמאלית כשבוהנה מוגבהת - כפי שהרגלתי אותם בתקופת האימונים - חזרו באידיש על סיסמת המחלקה 'אבי-גאזונט' ('העיקר הבריאות') ורמזו בכך כי הבינו את פקודתי.
"עם פיצוץ הבונגאלור זינקנו קדימה, דחוסים בפרצה אחת, מתוך מחשבה לשוב ולהתפרס מעברה השני בצורת 'משפך'. ראשונה פרצה כיתתו של יעקב לוין, אליה הצטרפתי אף אנוכי, ואחריה - כיתתו של יהודה כהן.
"אך עברנו את הגדר, ואנו כבר פרוסים כלפי היעד, והנה הציפה אותנו אש-תופת של האויב. האנשים נטו לשכב, אך אני צעקתי אליהם: 'מוירה נישט!' ('אל תפחדו!') 'קדימה! הורה זא רודינו! למען המולדת!' - וכיוצא באלה, קריאות שהורגלו בהן עוד בתקופת האימונים - וראה זה פלא, הם רצו כאיש אחד קדימה; הם המשיכו בריצת הסתערותם גם אחרי שנפלו אחדים מהם. היו שהמשיכו בריצה גם לאחר היפצעם, כמו הרץ האישי שלי, פדרמסר יעקב, שנפצע בידו, פצע קשה למדי אך המשיך לרוץ לידי עד שכרע מצרור נוסף ששיסע את בטנו ממש בהגיעו סמוך לקו-העמדות החיצוני.
"תוך כדי הסתערותנו, הבחנתי במקלען מצרי אמיץ שהגביה את הברן שלו וירה בו מהמותן לעומתנו. פקדתי על המקלען של יעקב לוין 'לטפל' בו. הוא תפש עמדה והצליח לשתקן, ובכך איפשר לנו להגיע לקו העמדות הראשון. כאן ארגנתי את אנשי מחדש, כשאני בודק מי ומי הנפגעים, וקורא אלי בקול רם את כיתתו של נובק ואת ארנון, סמל-המחלקה, שפעלו באגף הימני (המזרחי) במרחק-מה ממני מבלי שיהיה לי קשר של ממש עמם. לקריאתי החוזרת ונשנית, הצטרף אלי נובק עם כמה מאנשי כיתתו. הוא מסר לי, כי יעקב ארנון נפצע קשה ולא הסכים בשום אופן לקבל טיפול מאנשי הכיתה, שעצרו מיד כדי לראות מה אירע לו. אדרבא, הוא צעק אליהם: 'המשיכו! - המשימה עוד לא הושלמה! המשיכו! - עוד לא גמרנו את הקרב'.
"נרעש מהידיעה אודות יעקב, חברי-לקרב, שמעתי את קולו של יוש - שהסתער עם המחלקה השניה מעברנו השמאלי (המערבי) - המרעים: 'התקדם למעלה! אל תישאר בעמדות אלה!'"
יוש ממשיך בסיפורו:
"המחלקה של דוד הירשלר, הסתערה כגל שני, במרחק של כ-30 מטר מהמחלקה של דוד ביטון. פריצתה היתה נוחה יותר, כי בשבילה הכינו החבלנים - שרגא גפני ורפי - שתי פרצות בגדר; ואף על פי כן ספגה אף היא אבידות, והסתערותה נעצרה במחצית הדרך בין הכביש לבין קו-החפירות הראשון של כיפת 113. פקדתי עליה להמשיך בהסתערות - אולם בניגוד למתוכנן, לא היטלתי עליה לעבור דרך מחלקתו של דוד לעבר הקצה הצפון-מזרחי של כיפה 113, אלא להתקדם לעבר הקצה הדרומי-מערבי שלה - כדי לחסוך לה אבידות נוספות מגבעה 100, שהחלה לגלות פעילות רבה על אף שאש הארטילריה והמק"בים הועתקה אליה.
"במאמצים ניכרים מול האש העזה, המשיכו אנשי המחלקה השניה - בזחילה ובקפיצות - להתקדם ממערב למחלקתו של ביטון. בו בזמן, החלו אנשי מחלקתו של ביטון להפעיל מקלעים לעבר גבעה 100, בתוך זה מקלעי אויב שנמצאו בעמדות המצריות הנטושות ואילו אנשי מחלקתו של הירשלר הפנו את עיקר מאמציהם לחיסול המק"בים שעל כיפת גבעה 113 עצמה. אחדים מהם, בזה אחר זה, ניסו להגיע אל הראשון שבמקלעים אלה תוך כדי התקדמות בקו-החפירות המערבי - אך רובם נפגעו, בתוכם מפקד המחלקה, מפקד הכיתה אביגדור ושלושה מאנשי כיתתו. עתה אזר עוז אחד מותיקי הפלוגה, איש המחלקה השניה - צבי קלפנר - התקדם עד אל פתח עמדת המק"ב, ושלשל רימון לתוכה. הוא אמנם חיסל אותה, אך נפצע בבטנו פצעים קשים - ועל אף כאביו העזים לא זעק לעזרה.
"עם חיסול המק"ב השתפר מצב הפלוגה, ברם היא היתה מרותקת עדיין לחפירות על-ידי אש מקלעים מגבעה 100, שהפילה חללים במחלקת ביטון - בתוכם המ"כ יעקב לוין והמקלען משה מושינסקי. כן הפעיל האויב תותח בן 6 ליטראות, שפגיעותיו עשו רושם רב. נפגעים רבים היו עדיין מוטלים בשטח הפתוח שבין כיפה 113 והכביש, ללא אפשרות גישה אליהם. סדר המחלקות והכיתות אף הוא השתבש, כי רבים מהמפקדים נפגעו. לפתע נשמע רעש של רכב זחלי ממזרח לנו - ובעקבותיו קריאות מבוהלות: 'טנקים! טנקים!'
"פקדתי מיד על דוד ביטון לרכז את הפיאטים לכיוון מזרח. אלא שכעבור זמן קצר התברר, כי 'הטנקים' לא היו אלא נושאי-ברן של האויב, שברחו משטח המוצב.
"משהופרכה בהלת הטנקים נתפניתי לתיקון סדרי הפלוגה; מה גם שבינתיים הגיעו ראשוני המחלקה של יחיאל שרון. מפיהם נודע לי, כי יחיאל נהרג לפני מעבר גדר המשלט. פקדתי על שמואליק הסמ"פ, לארגן את המחלקה בחפירות התפושות בידינו, ולהמשיך אחר-כך בטיהור צפון כיפה 113, תוך תנועה ממערב, מאחר שאש האויב מגבעה 100 מנעה מאתנו תנועה מצד מזרח.
"שמואליק הודיעני כעבור זמן קצר, שהשתלט על כל הקטע המערבי והצפוני של כיפה 113. מספר המקלעים הרב שהאויב השאיר שם, איפשר לנו להגביר את האש שלנו על גבעה 100 - ובחיפוייה נשלחו אנשים לאיסוף הפצועים.
"מאמצים מיוחדים נדרשו לפינויו של יעקב ארנון; אלא שהנסיונות הראשונים לגררו לקו החפירות נכשלו בגלל אש המקלעים מגבעה 100."
בענין זה סיפר דוד ביטון את הדברים הבאים:
"משהתארגנו בחלקה הדרומי של כיפה 113, ביקשתי להושיע את יעקב ארנון, שגניחותיו נשמעו מהשטח הפתוח שבאגפנו הימני (הדרום-מזרחי). רצתי אליו, תחת אש קשה, ושכבתי לידו ואמרתי לו שיעשה מאמץ ויקום בעזרתי. אך הוא לא יכול היה לעשות זאת וטען, שרגליו אינן נשמעות לו. השטח הואר בפצצת-תאורה, ומקלעי האויב מגבעה 100 פתחו באש מדויקת איומה לעברנו. יעקב נפגע מצרור נוסף ואילו אני נחלצתי בנס. חמתי בערה להשחית. החלטתי לחסל אותם מקלעים ארורים. חזרתי אל המחלקה; ריכזתי את כל כלי-הנשק שבידה, כולל נשק-שלל שנמצא בעמדות והפעלתי את כל אלה מול מקלעי האויב. שני לוחמים חסונים התנדבו וירדו - בחיפוי אישנו - על-מנת לפנות את יעקב ארנון הפצוע. אחד מהם, יצחק אלפאי ממחלקתו של דוד הירשלר, הצליח לגררו בסופו של דבר לשטח מת; אלא שאז כבר היה מצבו נואש. אש האויב שככה במקצת רק כאשר הצליח אחד מאנשי המחלקה - ודוקא מהבלתי-בולטים בה עד כה - לחסל אחד ממקלעי-הברן של האויב בזריקת רימון."
אש האויב ממשלט 100 שככה לחלוטין מקץ כ-15 דקות נוספות. פלוגה ד', שישבה עד כה בגבעה 103, נקראה בשלב זה על-ידי יוש והופנתה לתפישת גבעה 100.
פרץ שינולד (חורשתי), מ"מ בפלוגה ד', מספר:
"הפלוגה, שמנתה שתי מחלקות בלבד, היתה ערוכה בגבעה 103 כאשר מחלקה אחת מחזיקה בחלקה הדרום-מערבי והשניה - בחלקה הצפון-מזרחי. היא ניהלה קרב-אש עז למדי עם עמדות האויב בגבעה 113 שעה שפלוגה ג' הסתערה עליה. מאחר שהשטח בו החזיקה היה קרוב ביותר לגבעה 113, והעמדות שנתגלו בו היו שטוחות ושימשו כנראה להטעיה בלבד, ומכיון שעיקר כוח-האש של האויב היה בנוי מלכתחילה כלפי צפון ומערב - סבלה הפלוגה אבידות, בתוכם שלושה אנשים ממחלקתי בלבד.
"מששככה אש האויב מחד-גיסא, ומשהבחנו באנשי פלוגה ג' - על-פי צעקותיהם והדי קרב-המגע בגבעה 113 - מאידך-גיסא, הפסקנו את אשנו וחיכינו לשלב הבא: הוא מעברנו אל גבעה 113, לצורך השלמת כיבוש המתחם וטיהור משלט 100.
"בשעה 170030 בערך הגיע שלב זה, ואז ירדתי עם מחלקתי לגיא שבין גבעה 103 וגבעה 113. כאן נתגלה לי שהמחלקה נמצאת בשדה מוקשים, שלאחר מעשה התברר כי רובם לא היו ערוכים.
"לאחר מעבר גדר 113 ויצירת קשר עם סמ"פ ג', התקדמנו ממערב למשלט - דרך תעלת-קשר שהובילה למזרח לעבר גבעה 100 - תוך-כדי זריקת רימונים. פרט למקרה אחד לא נתקלנו בהתנגדות אויב; וגם זו, משנתגלתה, לא נתבטאה אלא בצרור בודד מתת-מקלע. מקרה אחר שנראה לנו כהתנגדות אויב - התבדה. וזה סיפור המעשה: כ-150 מטר משיא כיפת 113 ותוך כדי התקדמות בתעלה מזרחה ושלשול רימונים לימין ולשמאל - שמענו לפתע צעקות בערבית מדרום לנו. קפצתי עם עוד כמה חיילים לעבר המקום ממנו בקעו קולות אלה, וגילינו אור בוקע מתוך בונקר חשוד. זרקתי לתוכו רימון, ומיד לאחר ההתפוצצות חדרנו לתוכו פנימה. או-אז התגלה לי שאני נמצא בבונקר-מטה, ריק אמנם מאדם, אך שמצוי בו מכשיר-קשר שמהשיך להשמיע קולות...
"מאוכזבים יצאנו החוצה ושוב שמענו קולות בערבית ולאחריהם רעש של רכב זחלי ומנוע. נשכבנו על הקרקע ופתחנו באש לעבר מקור הרעש, אשר נפסק מיד. לאחר מכן הסתבר לנו שהיה זה נושא-ברן, עמוס חפצים אישיים ונשק, שנעזב ברגע האחרון.
ב-170115 בערך נתקבלה במטה גדוד "1" הידיעה, כי הושלם כיבוש מתחם 100-113. עם התקבל הידיעה כבר היתה תובלת הדרג-הלוחם - עם התקבל הידיעה כבר היתה תובלת הדרג-הלוחם - עם חומרי-ביצור, כלי-התחפרות ומשקה חם - מוכנה לצאת ליעדים הכבושים.
המג"ד יהודה ואלך מספר:
"האוזן הלחוצה אל אפרכסת מכשיר-האלחוט קלטה ברטט את הודעתו של יוש שכיבוש משלט האויב הושלם ושלל רב נפל לידי לוחמינו. השמחה היתה רבה: זו הפעם הראשונה בתולדותינו הסתערו לוחמים - בתוכם רבים מבני הנח"ל שמקרוב באו - ביריה מן המותן ובכידון מוצמד, על אויב מבוצר - ויכלו לו תוך זמן כה קצר!
"עם זאת, העיבה על השמחה העובדה, שלא היה לנו קשר עם פלוגה ב' ולא היה ידוע לנו מה גורלה. ניסיתי לברר עם המ"פים של פלוגה ג' ופלוגה ד', עמם היה לי קשר, מה גורל הפלוגה; אך אלה לא יכלו לדוח לי אלא על כך שנשמע שאין-קרב מכיוון משלטי הצומת. על דעת מפקד החטיבה שמעון אבידן, שלחתי יחידת ג'יפים של שועלי-שמשון - על-מנת להקים מגע עם פלוגה ב' במשלטי הצומת ועל-מנת לפתוח דרך לאספקת תחמושת, לתגבור ולפינוי פצועים מגבעה 113 ומהצומת בציר הכביש ג'וליס-הצומת. הללו יצאו לדרכם בשעה 170130, הגיעו למרגלות גבעה 103, אך נאלצו לסגת מחמת אש עזה מכיוון משלט הצומת-הצפוני שאליה נתלותה הפגזה ארטילרית של תותחים בני 25 ליטראות שהיתה מדויקת ביותר וכיסתה את ציר-הכביש.
"משנתברר לי, כי לא ניתן לסמוך על הכביש כנתיב-אספקה, פינוי ותגבור - החלטתי לזרז את פתיחת הציר האחר שתוכנן: הוא דרך-העפר שהובילה מגבעה 105 לגבעה 113, ואשר בהכשרתה ליעודה הוחל עוד בשלבי הקרב הראשונים".
דוד אלפלנג (פלג), קצין-החבלה של גדוד "1" מספר על כך:
"מחלקתי שמנתה כ-20 איש פוצלה על-ידי - בהתאם למשימות - לתפקידי חסימה, פריצת גדרות וסילוק מוקשים, באם יתגלו. אני עצמי, ועמי החבלן צביקה נוימן וקבוצת חבלנים מיחידת-ההנדסה החטיבתית, עתידים היינו לבצע את המשימות הבאות, לפי סדר-עדיפות זה:
"לטהר ממוקשים את דרך-העפר גבעה 105-גבעה 113;
"לפנות את הכביש, מג'וליס בואך משלטי-הצומת;
"למקש את משלטי-הצומת במקרה שיוחלט לפנותם ולהסתפק בהחזקת גבעה 113 בלבד.
"התחלנו בביצוע המשימה הראשונה בשעה 172230, כמחצית השעה לפני שעת ה-ש, בהוצאת המיקוש שלנו שהונח לפני גבעה 105 על הדרך המובילה לגבעה 113 ושהיה מיקוש נגד-טנקי. משהשלמנו זאת התקדמנו - בעוד הקרב על משלט 100-113 נמשך - על דרך-העפר לגבעה 113, בלי שגילינו בתחילה מוקש-אייב כלשהם. העובדה שלא גילינו מוקשים לא גרמה לנו שנזלזל במלאכתנו, ועשינוה ביסודיות, כשאנו מובטחים על-ידי קבוצה מאנשי הגדוד בפיקודו של הסייר הגדודי עוזי; עד שלפתע הגיע לעברנו בג'יפ הסמג"ד דוד שנהבי מכיוון 105. הוא צעק לעברנו: 'משכו יותר מהר! - יש הרבה פצועים'. התחלנו מתקדמים יותר מהר, כמצווה, ולא נתקלנו במיקוש אלא בטוח של כ-50 מטר מגדרות משלט 113.
"עודי בוחן את אחד המוקשים שנתגלו, והנה הגיע אלי מפקד יחידת ההנדסה המצורפת אלי. הוריתי לו לפרק את המוקשים במהירות; אך הוא נקט בדרך של זהירות-יתר. מששמעתי אותו צועק לעבר אנשיו 'הביאו הרבה שרוך-סימון לבן' - החלטתי 'לקחת את העניינים בידים' והתחלתי מפרק את המוקשים בעצמי, 'בלי הרבה טכניקות', כשצביקה נוימן מצטרף אלי למלאכה. הרימונו כ-10 מוקשים, פרצנו את הגדר, ותוך דקות ספורות מצאנו עצמנו בתוך המשלט הכבוש. אמנם נכון הוא שהסתכנו, כשם שנכון הוא שהותרנו מוקשים אחרינו - ואחד ממשורייני הגדוד, נהוג ע"י נעמן שקולניק, אף עלה עליהם - אך הדקות שהרווחנו ואשר בזכותן אולי נשאר בחיים חלק מפצועי הגדוד, היו חשובות יותר."
ב-170230 בערך הגיעה תובלת הדרג-הלוחם לגבעה 113 ובתוכה רכב לפינוי פצועים. דקות ספורות לאחר-מכן הוחל בהעברת הפצועים. המ"פ יוש מעיד שהספיק עוד לדבר עם יעקב ארנוןף אשר שאל אותו אם רבות האבידות, שמח לשמוע על השלל הרב שנתפש במשלט והתנצל - בטרם הוציא את נשמתו - על שאנו יכול להמשיך.
עם תובלת הדרג-הלוחם הגיעו 2 כיתות מק"ב וחלק ממרגמות הגדוד - שתפשו מקומן במערך ההגנה, כאשר המק"בים מוצבים כלפי עיראק-סווידאן מזה ומשלטי-הצומת ומג'דל מזה. כן הגיעו תותחים נ"ט ממוצא "אנגלו-סכסי" עם נוקרים, אשר היפנו עד מהרה את התותחים הנ"ט המצריים לעבר האויב, כשחזיתם העיקרית - השטח שבין הצומת ועיראק-סווידאן. מיד לאח"כ הגיעו מפקדי התצפיות הארטילריות, פרץ ואורי באום, שמשכו עמם - מעשה ראוי לציון - קו-טלפון מגבעה 105. יחד עמם הגיעו מפקד הגונדה, בני גרין, והמנצח על הקרב כולו, המג"ד יהודה ואלך - המספר בענין זה את הדברים הבאים:
"עם המכוניות הראשונות של תובלת הדרג-הלוחם עברתי אף אני, עם מכשיר אלחוט, אל גבעה 113. לחצתי את יד מפקד הפלוגה יוש, והוא מסר לי דו"ח ראשוני קצר. הסתבר לי כי לא בחינם ניתנה לו הגבעה - ושכבשנוה בדם מיטב הבחורים, מפקדים כטוראים. ואין תימה: בסיירי בגבעה נדהמתי מטיבם המעולה של הביצורים, מעומק החפירות, מריבוי הבונקרים, מן הגדרות, מרוב שוחות-הנשק ומכמות הנשק האבטומטי שהיה מוצב בהן".
גם מפקד הפלוגה יוש סיפר דבר דומה - ואלה דבריו:
"תוך כדי הצבת כלי-הנשק, ההתארגנות וההתבססות סיירתי פעם ופעמיים במתחם. ראיתי את אנשי עוסקים בכל הנחוץ לעשות לאחר כיבוש יעד ועם זאת תוהים על עצמם, איך ביצעו הדבר. לא ראיתי בפניהם צחוק, אך גם לא דמע. בכל שררה רצינות-יתר, ובמיוחד בקרב המפקדים - שעסקו בארגון הכוחות להגנה, לקראת האפשרות שאור היום יביא עמו התקפות-נגד. אליבא דאמת, לא חששתי מהתקפות-הנגד ומ'ההכנה' המצרית לקראתן - היינו מהפגזה והפצצה - כי סמכתי על טיב החפירות והעמדות שהורישו לנו המצרים, אשר עוררו ממש את התפעלותי. הדבר היחידי לו השתוקקתי היה לישון, אחרי לילות מספר ללא שינה לפני המבצע, וכשלפני פעולת אויב ששוב לא תיתן לישון".
יוש יכול היה להרשות לעצמו לישון, ואף עשה זאת בבונקר מצרי אותו בחר כבונקר-המטה שלו: ככלות הכל, מילא בהצלחה את חלקו במבצע והביס את הפלוגה המוגברת המצרית שישבה במתחם. לא כן המג"ד יהודה ואלך, אשר מצבה של פלוגה ב' - שנלחמה במשלטי הצומת - הדאיג אותו ביותר.