פעולתם של צלפים
שמעון בן-יהודה, מפקד הצלפים של גדוד "3", מספר:
"ערב המבצע קרא לי קצין המודיעין הגדודי, מישקה, והסביר לי, כי מבצע הטריז מאפשר ביצוע עבודת צלפים במלוא מובן המלה, ורמז כי בכך אוכל להרים את רוח הצלפים וקרנם בגדוד ובחטיבה, כי הגם שהצלפים היו מאומנים היטב והושקע בהם עמל רב, לא תמיד ידעו המפקדים לנצלם בצורה נכונה. לעתים זלזלו המפקדים בצלפים ואף התיחסו בהסתיגות לדו"חים שלהם, כי הרי תמיד נעשתה עבודת הצלפים בריחוק מקום מעין רואה...
"נתתי לאנשי לבחור כל אחד בבן זוגו, בהתאם למקובל בין צלפים, הערבים זה לזה. בן זוגי - ישראל - היה צלף שחבריו לא בחרו בו. אני הכרתיו כקלע בינוני אולם כאמיץ לב ונאמן ונראה היה לי, כי דוקא הוא יתאים במיוחד למשימה.
"לקחתי לי ולחברי שנים מבין שלושת הרובים בעלי הטלסקופים שעמדו לרשותנו כי המקום בו אפעל אנוכי נראה לי כמסוכן ביותר, אך עם זאת גם כנוח לפעילות יותר מהמקומות האחרים: מול מקום עמדתי המשוער, בכיוון דרום-מזרח, שכן הכפר אל-קוביבה.
"הצטרפנו לפלוגת חירבת מסררה, ולאחר שקבענו סימנים מוסכמים עם המ"פ התרחקנו - בשעה 23:00 בערך - מספר מאות מטרים מזרחה מן הפלוגה וקבענו את עמדת הפעולה שלנו על מדרון קדמי, כ-50 מטר מן הכביש. מקום זה היה לא נוח לנסיגה, אולם "בלתי מתקבל על הדעת" מבחינת האויב. במשך הלילה כולו חפרנו לעצמנו שתי עמדות-ישיבה מוסוות יפה בעשב מקומי. תלבושתנו אף היא התאימה ביותר לצמחית המקום. את העמדות בנינו במרחק-מה אחת מהשניה - משני טעמים: אפשרות לפעילות במקרה של התגלות אחת העמדות וכן שליטה על שטח נוסף, שהיה "מת" לגבי אחת משתי העמדות. בין שתי העמדות חפרנו תעלת קשר, ואף אותה כיסינו יפה בצמחיה כדי שנוכל לנוע, (בזחילה, כמובן) מעמדה לעמדה, בלי שיבחינו בנו.
"עם דמדומים הבחנו בקול מכונית מתקרבת מכיוון בית-ג'וברין. ישבו בה 3 נוסעים, כנראה קצינים, ונהג. כשהגיע הג'יפ לטווח של כמאה מטר, פקדתי על ישראל לכוון למנועו ואילו אני כיוונתי אל הנהג. לחיצת הדק אחת הביאה בעקבותיה צעקת נפגע, סטיה של הג'יפ מן הדרך והתנגשות רועשת שלו בקיר הגבעה. לאחר זאת השתררה דממה. חיכינו לבאות. כעבור מספר דקות שמענו קול אדם מטפס על הגבעה לעומתנו. מיד התגלה מן "השטח המת" קצין מצרי כשאקדחו בידו. הוא הגיע לטווח 25 מטר מאתנו. לחשתי לישראל, שהפעם "תורו". הוא כיוון לראשו. ירה - והלה התדרדר ונפל לעבר הכביש.
"כשלושת רבעי שעה לאחר-מכן הבחנו שנית ברעש, ולאור היום שעלה בינתים גילינו בבירור את שני הקצינים המצריים הנותרים אשר התאוששו והחלו סוחבים את חברם בזהירות רבה לעבר הג'יפ. שתי יריות נוספות הוסיפו את השניים לרשימת האבידות. לא עבר זמן רב ומעמדותינו הצופות על פני קוביבה ראינו בתכונה ערבית ותנועת כוחות לעבר מסררה בגבעות שמדרום לכביש. חלק מאנשי האויב עבר את הכביש צפונה. התקדמותם שהיתה מלווה ביריות בלתי מכוונות שפגעו לידינו, נתנה לנו הזדמנות יוצאת מהכלל לפעילות: פגענו באחד שהתקרב אלינו יתר על המידה, באלה שחשו לעזרתו ובאלה שחשו לעזרתם.
"עברו כבר מספר שעות. לא הרגשנו כל רצון לאכול. אם כי היו לנו "מנות ברזל". הסתפקנו במיץ. בין כה וכה התקרבו הערבים יותר ויותר, אם כי לא איתרו בדיוק את מקומנו. אולם כדוריהם המגששים החלו מתקרבים אלינו. ישראל החל מתעצבן. כדור שפגע בקופסת המיץ לידו שכנע אותו שנתגלינו לאויב. הוא ניסה לשכנעני שכדאי לנו לעזוב את השטח. אם כי התחלתי מגלה סימני פחד גם בי החלטתי לחכות עד החשיכה ורק אז להסתלק. סמוך ל-16:30, כשישראל איים שאם לא אצטרף אליו יעזוב את העמדה לבדו, החלטתי שניסוג. קפצנו בזה אחר זה, כשאחד מחפה על תנועת רעהו, עד שהגענו ל"שטח מת" מעבר הרכס. להפתעתנו לא ראינו איש מאנשינו. חששנו פן נעזוב את המשלט כתוצאה מפעילות אויב. רק כשחדרנו למחפורות המשלט עצמו פגשנו שם את אנשינו. שמחנו לראותם לידינו ואף הם שמחו לראותנו עמם"