מורשת קרב, הנצחה ואנדרטאות

ההחלטה לבצע את הפשיטה על סוללת התותחים בניצנים, נתקבלה עוד לפני מבצע- יואב. הפקודה לביצועה הופיעה בפקודות המשלימות לפקודת המבצע החטיבתית למבצע יואב מיום ה-11 באוקטובר 1948, לפיהן הוטלה המשימה על גדוד "4" של החטיבה. תכלית הפשיטה היתה לסייע לפעולת גדוד "2" בהחזקת משלטי חממה, שכן היה חשש מוצדק, שאנשי גדוד "2" יתקשו בהחזקתם מול התקפות-נגד צפויות מראש, של המצרים, אשר ללא ספק יסתייעו בארטילריה.
הידיעות שבידינו על מיקום הארטילריה המצרית ברצועת החוף, לא היו שלימות. לפי הידוע, היתה זו ממוקמת בניצנים הכבושה (סוללה) ובסביבת תחנת המשטרה של מג'דל (גונדה). מאחר שחיסול הגונדה נראה חסר סיכויים, הוחלט לפשוט רק על הסוללה שבניצנים.
למעשה, ניתן היה להגיע לניצנים בדרך היבשה (המרחק לשם מבית-דראס היה כ-5 ק"מ), אבל מאחר שמדובר בפשיטת הפתעה, סוכם לבצע את הפשיטה מכיוון מערב, כאשר הכוחות הפושטים נוחתים מן הים. למרות ביטול התכנית לתפישת משלטי חממה הוחלט לבצע את הפשיטה. היה בכך כדי למנוע הפעלתם של תותחים אלה כנגד ישובינו בגזרה המערבית ולמנוע התערבותם והפרעתם לכיבוש משלטי גבעה 113 והצומת.
צ'רה, מג"ד "4", בחר לפשיטה 15 מתנדבים, בתוכם קצין אחד, שני סמלים וארבעה חבלנים. כמפקד הפשיטה נקבע משה מאירוביץ. באחד משלבי ההכנה ביקש משה לשחררו מהתפקיד ובהמלצת לייזר רייז, קצין המודיעין הגדודי, מינה צ'רה את מוסה אשד תחתיו. להלן סיפורו:

"היה עלינו לעלות על ספינה בנמל יפו ב-161830, לנחות בחוף ניצנים במרחק כק"מ אחד מצפון לשפך ואדי איבטח * בשעה 162130, לנוע בחולות לעבר ניצנים ולהגיע למקום ההיערכות לפשיטה ב-170030, לבצע את הפשיטה ולפגוע בסוללת התותחים בשעה 170100, לסגת לחוף עד שעה 170230, להפליג לעבר יפו ולהגיע אליה עד שעה 170530. "מלכתחילה נועדו לביצוע 15 מתנדבים בלבד, אולם משקיבלתי את התפקיד ביקשתי להגדיל את היחידה בכיתה נוספת, לשם אבטחת רצועת החוף אליה יהיה עלינו לסגת כדי לחזור ממנה אל הספינה.
"צ'רה הסכים.
"עתה עמדו לרשותי 24 איש. ציידתים במיטב הנשק של הגדוד ובתוך זה כ-10 תת-מקלעי טומפסון, 3 ברנים ופיאט, לבד מהנשק האישי המקובל - הרובה והרימונים - ולבד מחמרי החבלה. כן ערכתי עמם סיור בסוללת תותחים מצורפת לחטיבה, בה קיבלנו הסברים על אפשרויות פריסת תותחי האויב ועל חלקי התותח בהם יש לחבל. סוכם שהטוב ביותר הוא להניח חבילות חומר נפץ קטנות בתוך לועי התותחים, לשם ריסוקם".

* העובר מדרום לניצנים ושפכו 3 ק"מ מערבה ממנה.

מוסה לא שיער כלל שלמשאלתו, המוצדקת לכאורה, להוסיף כיתת אבטחה
על החוף - יהיה חלק באי-הצלחת הפעולה. ומעשה שהיה כך היה:
כאמור נקבע, מלכתחילה, כי הכוח הפושט ימנה 15 איש וכך גם נמסר לחיל-הים מראש. כיון שכך הכין חיל-הים, נוסף לספינה להסעת הכוח ולאניות אבטחה,
שתי סירות קטנות עבור 15 פושטים וחולית-נחיתה בת 6 איש של חיל-הים, בלבד. לא ברור אם נמסר לחיל-הים ענין הגדלת כוח הפשיטה עד ל-25 איש ואם לא. - בענין זה העדויות הן סותרות - מכל מקום עובדה היא, שכאשר הגיעו אנשי הכוח הפושט ליפו במספר מוגבר נתגלה להם, כי שתי הסירות הקטנות שנועדו להנחתתם, אינן מספיקות. בו במקום הוחלט להחליף את הסירות בנחתת קטנה שנמצאה ביפו אותו זמן. אלא שלנחתת זו לא היה צות קבוע. זה שנקבע לה עתה, טרם ביצע עמה אף הנחתה אחת, לא ידע את מהירותה ואף לא התנסה
בהפעלת דלת החרטום. ארגון הצות והחלפת הסירות בנחתת גרם לשיבוש בלוח הזמנים והכוח יצא רק בשעה 162045, באיחור של למעלה משעתיים.
יעקב כפרי, מאנשי גדוד "4" שהשתתפו בפעולה זו, ממשיך בתיאור
הדברים:

"הספינה בה הפלגנו, היתה ספינת המשמר מ-23 סער, בפיקודו של פלדי. יצאנו לתוך הלילה השחור והקודר, כשספינתנו גוררת מאחריה סירת עץ קטנה, וכשבעקבותינו נעה, עצמאית, נחתת קטנה שעתידה היתה להנחיתנו בחוף. לרבים מאתנו היתה זאת הפלגה ראשונה בים.
"עד מהרה, החל המסע בים לתת אותותיו בנו. קיבותינו החלו "פועלות" וכל שתיות ה"לחיים" ששתינו לפני העליה לספינה, נבלעו ע"י הגלים שהחלו "משתכרים" וקוצפים יותר ויותר. במבטי התפעלות הסתכלנו אנו, חיילי היבשה, על בחורי חיל-הים הרצים על סיפון האניה אנה ואנה, מבלי שיחושו הרגשת בחילה כלשהי. לבסוף הגענו אל מול חוף הנחיתה. גלשנו אחד אחד לנחתת המתנדנדת מעלה-מטה על גבי גלים המתדפקים בצלעותיה. השעה היתה אחר חצות - איחור של שעתיים וחצי ומעלה לעומת המתוכנן. רטובים ועייפים, עם נשק טחוב, החילונו לשוט בקו ישר אל החוף. מולנו על החוף, פתחו תותחי האויב בהפגזה. להבות האש נראו לעינינו מבהיקות אחת אחר השניה, ובעקבותיהן הגיעו לאזנינו רעמי הנפץ. תמהנו, אל מי הופנו עכשיו לועי המוות *.
"הטעם המר שבפינו כתוצאה מההקאה כמו נעשה רע יותר לאחר שראינו ושמענו את האש היוצאת מלועי התותחים. רצינו להגיע לחוף - כדי להפטר לפחות מטלטולי הים. אט אט התקרבנו לחוף ודומה היה שעוד מעט קט נגיע אליו, כשלפתע, במרחק כשלוש מאות מטר מהחוף, נשתתק לפתע מנוע הנחתת וגוע.
"יש קלקול במוטור", אמר המכונאי של הנחתת. לשוא ניסה להתניעו. לא זו בלבד שלא נוכל לבצע את הפעולה, אלא שגם לא נוכל לחזור דרך הים, חלף בי הרהור. כנראה שמחשבה זו חלפה בלב כולנו. "התקשר עם המטה", פקד מוסה על האלחוטאי. הלה, שבקושי יכול היה לפתוח את פיו המלוכלך בקיא, מסר באלחוט, במילים ספורות, את מצבנו לק. האג"מ החטיבתי. גם לייזר רייז, קצין המודיעין הגדודי, שהיה עמנו בנחתת כמשקיף שוחח עם יובל.
"בינתיים נזרקנו ע"י הגלים מצד אל צד ולכיוון החוף, שנעשה ברור יותר ויותר. "מה יהיה?" הרהרתי. "הזמן רץ. עד שנגיע לחוף, תהיה השעה לפחות 170130. עד שנתארגן, ננוח ונתאושש, ננקה את נשקנו, נעשה את הדרך לניצנים ונבצע את המשימה - כבר יאיר היום. לא תהיה לנו שום אפשרות לסגת...".
"עודי מהרהר ולפתע הודיע האלחוטאי: "פוקדים לחזור". מיד לאחר מכן התקרבה אלינו סירת משוטים קטנה, שנגררה כל העת ע"י ספינת המשמר.
"קיבלנו פקודה לסחוב אתכם בחזרה", אמרו לנו החותרים בסירה. "אתם תסחבו אותנו עם סירת המשוטים שלכם ?" שאלנו. "חכו ותראו", השיבו החברה וזרקו חבל לנחתת, מיד לאחר מכן קפצו שניים מהסירה אלינו וקשרו את החבל לאן שקשרו. שוב קפצו לסירתם
וזו החלה מתרחקת מאתנו, מותירה אחריה חבל ארוך שקצהו קשור לנחתת. חלפו רגעים שנדמו לנו כשעות ולפתע - משיכה חזקה הפילה אותנו לקרקעית הנחתת. הרגשנו שאנו נגררים לכיוון הים".

קשה לקבוע באיזו מידה השפיע כשלון הפשיטה על התותחים על התפתחות הקרבות האחרים, בעיקר באיזור גבעה 113 והצומת. מכל מקום ידועים לנו מספר פרטים מהם ניתן להסיק, כי כוח התותחים שיכול היה האויב להפעיל כלפי הצומת וגבעה 113 היה שתי סוללות, היינו 8 תותחים.
אילו היתה סוללת ניצנים מוצאת מכלל שימוש, היתה מופעלת נגד גזרת
הצומת וגבעה 113 סוללה אחת בלבד. ועמידתם של כובשי גבעה 113 והצומת ביום שלאחר הכיבוש היתה קלה יותר.