מספר מפקד גדוד "1" של גבעתי, יהודה ואלך:
"רבים הם הגורמים שהביאו לכך, שהגדוד יכול היה לקבל על עצמו את הקרב על שער הנגב ולנצח בו.
"בתחילה היתה הרגשת הכשלון. ביום 10 ליוני 1948 נסוגה, תחת לחץ התקפה מצרית, פלוגה ב', זו שנקראה במהלך מבצע יואב פלוגת הצומת, ממשלט גבעה 69 בהותירה אחריה חללים, פצועים, שבויים וציוד.
"יום זה נחרת בתולדותינו כיום השחור ביותר.
"אחר כך בא הצער. צער על כך, שנלקח מקרב גבעה 69, הוחזקה גבעה 113 רק לצורך הפגנה, בזמן ההפוגה הראשונה, פונתה ב-8 ביולי, נפלה לידי המצרים ללא קרב והפכה לאחד ממעוזי האויב בגזרה - שאיים על נגבה והדרך אליה ואשר חסם את הכביש לנגב.
"עם כניסת פלוגה ב' של הגדוד, בליל 17/18 ביולי - האחרון ללילות עשרת הימים - לנגבה, נוצרה ההערצה: הערצה לקומץ אנשים מושרשים בקרקע ישובם, אוהבי חירות ובלתי נכנעים, הערצה לאלה שעמדו בפני הפגזה של אלפי פגזים, הפצצות אויריות, התקפות רגלים, שריון וטנקים, הערצה לאלה שביתם שעל פני הקרקע נהרס אמנם, אך הם הקימו אותו מחדש במעמקי האדמה, בתעלות ובונקרים, הערצה לאלה שרשמו על הכניסה לעמדות המגן שלהם את המשפט "תבונה" אומץ-לב ואהבת-החירות, המה יסודות לחימתנו" - משפט, שבמרוצת הימים, הפך לסיסמת הגדוד.
"ואל מול ההערצה, התעורר אדיר המנופים במלחמה - השנאה, אותה טיפח בנו אבא קובנר, בדפיו הקרביים, שהיו לנו לא פחות מכלי-נשק, שנאה לזה שהחריב את נגבה, שנאה לזה שברוב שחצנותו רצה לנתק את הנגב מהמדינה, שנאה לזה, שגרם לנו את הרגשת הכשלון ואת הצער, שנאה מוחשית ביותר לזה היושב מבוצר על גבעה 113 ומשלט הצומת.
"ואז, נולדה ההחלטה: יש לתקוף אותו במבצרו הוא, להשמידו ולגרשו, ומשגמלה ההחלטה, כמו ידע כל איש בגדוד שיבוא יום בו יזנק גדודנו אל גבעה 113 הארורה ומשלט הצומת ויכבוש אותם. כיון שכך, הגם שטרם הוגד לנו מה יהיה תפקידנו במערכה הבאה ומתי תהיה המערכה, התחלנו בהכנות כאילו ברור היה לנו, שכיבוש 113 והצומת מוכרח להיות תפקידנו.
"ראשית ההכנות היו הסיורים והתצפיות. שותפו בהם הסיירים הגדודיים, סיירים של הפלוגות, חיילים וקצינים. סיירנו ביום ובלילה, כדי שכל אחד יהיה בקיא במקום, ובדרכי הגישה אליו, רשמנו כל תנועה. איכנו כלי-נשק שהתגלו במועד זה או אחר. נסינו לשער את כוח האויב. התגרינו בו. עקבנו אחרי עבודת הביצורים שלו. לא היה יום בו לא הוספנו לבנה לתכנית העתידה. ואכן בסופו של דבר היה שכר לעמלנו ולתקותנו, כי יום יבוא ותינתן לנו הפקודה. זו ניתנה כפי ששיערנו וכפי שחפצנו שתינתן. היתה בקרבנו נכונות שקיטה, ברורה, מובנת. כל אחד ידע, שלא קל יהיה הדבר, אך כל אחד ידע, שהכרחי הוא ויש לעשותו, וידע כל חייל כי לא תהיה יותר זכות קיום לגדוד אלא אם יעמוד במבחן זה בכבוד".